לרכוש, להשתמש, לזרוק: למה מרכזי הפיתוח של החברות הזרות נסגרים?

חברות שמגיעות לפסגה יודעות כמה קשה להגיע לשם, וכמה קשה הרבה יותר להישאר שם. במקרה של מרכזי הפיתוח בישראל, מתברר שלפחות החלק הראשון הוא די קל. המתכון של החברות הבינלאומיות להקמת מרכז פיתוח בארץ הוא פשוט מאוד: רוכשים חברת סטארט־אפ מבטיחה בכמה עשרות מיליוני דולרים, ממנים את אחד הבכירים בה לתפקיד מנהל המרכז, מפתחים עד הקצה את המוצר שנרכש, ומחזיקים אצבעות שהוא ייהפך למוצר מדף של החברה־האם.

מרכזי הפיתוח הקיימים בישראל, רובם ככולם, הם מרכזים חשובים המפתחים מערכות אסטרטגיות לחברה שאותן הם משרתים. כך זה בחברות דוגמת אינטל, מיקרוסופט, EMC ואחרות. הבעיה מתחילה בעיקר בחברות שאינן רואות בישראל מרכז אסטרטגי אלא בעיקר הזדמנות עסקית. שנים ספורות אחרי הרכישה, אותו מרכז פיתוח קצת מתרחק מהעין ומהלב של החברות הבינלאומיות. הטכנולוגיה שאותה מפתח המרכז מתיישנת, המרחק שלו מעמק הסיליקון הוא רב, והוא נעשה מיותר.

כך היה במקרה של ג'וניפר נטוורקס, שסגרה את מרכז הפיתוח שלה בישראל השבוע. המהלך הזה יצא לפועל לאחר שג'וניפר מיצתה את מה שיכלה מהרכישה של חברת הסטארט־אפ הישראלית קגור נטוורקס, שאותה ביצעה ב־2005. כך היה גם במקרה של חברת נטאפ, שסגרה את אחד ממרכזי הפיתוח שלה שהוקם בעקבות הרכישה של טופיו ב־2006. כך גם במקרה של ניאוסטאר, שרכשה את חברת פולואפ ב־2006.

חגיגות האקזיט של פולואפ. אחר כך הגיעו הפיטורים צילום: עמית מגל

במקביל לבשורה המצערת על ג'וניפר, השבוע גילינו שמשרד האוצר ממשיך במאמציו להקמת מרכזי פיתוח נוספים בישראל. המאמץ שאותו משקיעים הבכירים בהבאת חברות בינלאומיות - אם כמרכזי פיתוח פיננסיים ואם כחברות טכנולוגיה דוגמת HP ואחרות - מחדד שוב שאלה ותיקה: איך לאזן בין הכוונה לעודד רכישת חברות והפיכתן למרכזים, לבין הצורך לעודד הקמה של חברות גדולות כחול-לבן?

האם האוצר שם לב למרכזים שנסגרו בארץ, או שהוא רק נהנה מההצלחה של מרכזי פיתוח של חברות הענק? האם לא חשוב יותר להקים לצד המרכזים עוד חברות ישראליות שבסיסן כאן? מרכזי פיתוח תרמו למשק הישראלי רבות, אבל תמיד קיים החשש מה יקרה אם. כדאי לזכור שבסופו של דבר למנכ"ל אמריקאי שיושב מעבר לים קל הרבה יותר לסגור את מקום העבודה של עשרות או מאות עובדים בישראל מאשר למנכ"ל ישראלי שיושב כאן.