מכירת פס הייצור של TI לאינטל: יש גם פרידות משמחות
טקסס אינסטרומנטס הפיקה את המרב מחברת ליבית וגם העבירה אותה השבוע לידיה של אינטל בלי לפטר עובדים. חבל שמדובר במקרה יוצא דופן
אומרים שאין פרידות טובות, אבל בשבוע האחרון הוכח שאפשר לסגור מרכז פיתוח בישראל בדרך נאותה. חברת טקסס אינסטרומנטס (TI) מכרה לאינטל העולמית את פס הייצור של מודם הכבלים שלה - שכולל בעיקר 40 עובדים במרכז הפיתוח ושבעבר היה חלק מחברת ליבית הישראלית. שאר הפעילויות של TI בישראל
תחילתו של הסיפור ב־1994, אז הוקמה ליבית על ידי פרופ' אהוד ויינשטיין וד"ר אופיר שלווי - שביקשו לפתח טכנולוגיה להעברת שידורי אינטרנט בכבלים. ב־1999 נמכרה החברה תמורת כ־365 מיליון דולר לטקסס אינסטרומנטס באקזיט מוצלח במיוחד עבור השותפים, שהשקיעו בה עשרות ספורות של מיליוני דולרים. בעשור שלאחר מכן נהפכה ליבית לאחת מאבני הבניין של כל טכנולוגיית העברת שידורי אינטרנט בכבלים, והיתה הבסיס לתקן שנכתב.
אולם בשנים האחרונות החליטה טקסס אינסטרומנטס לצאת מהתחום ולהתמקד בתחומים אחרים. סיום דרכה של החברה היה יכול להיות דומה לזה של הרבה חברות אחרות שנסגרו כי הגיעו לסוף דרכן. אבל החברה התעקשה להמשיך להתקיים. ההתעקשות השתלמה לעובדי החברה, שבמקום מכתב פיטורים קיבלו הצעה לעבוד באינטל. האחרונה חשבה שמוצרי ליבית דווקא מתאימים לצרכיה והעבירה אליה את העובדים והטכנולוגיה.
אבולוציה כזו של חברת סטארט־אפ היא נדירה מאוד בישראל. בדרך כלל זה נגמר בקול ענות חלושה ובסגירה של מרכז הפיתוח. לא חסרות לכך דוגמאות: נאוסטאר סגרה כאן פעילות, שבשנות השיא העסיקה 200 עובדים לאחר רכישת חברת פולואפ בכ־140 מיליון דולר. סטרייקר סגרה את מרכז הפיתוח, הוטבר־זנגו סגרה את המרכז בישראל ונסגרה, נטאפ סגרה את הפעילות של טופיו שאותה רכשה.
ובכלל, התהליך של מכירת חברה שנרכשה בישראל אינו חדש. הייחוד ברכישה של ליבת על ידי אינטל הוא מה שהצליחה טקסס להפיק לפני המכירה. אינטל עצמה רכשה את חברת DSPC ב־1999 בסכום עתק של 1.6 מיליארד דולר, ומכרה אותה לאחר מכן למארוול בכ־600 מיליון דולר, לאחר שזו כשלה בשיווק מעבדים לשוק הטלפוניה הסלולרית. ענקית האחסון EMC מכרה לאחרונה את חברת אן לאיירס, שאותה רכשה בכ־50 מיליון דולר ל־VMware, לאחר שהיא כבר לא התאימה לאסטרטגיית הפעילות של החברה. בשני המקרים לא הצליחו החברות למצות את הרכישות.
ליבית, למרבה הצער, היא היוצא מהכלל שאינו מעיד על הכלל. הריחוק של המרכזים הישראליים מהנהלת החברות לא מבטיח להם עתיד ורוד. יכולתו של מרכז פיתוח מקומי לשרוד תלויה רבות ברצון של הקונצרן לשמור אותו חי ולהביא את הרווח ממנו למקסימום - כי לסגור זה הרבה יותר קל. אבל המקרה של ליבית מראה שכאשר חברה בינלאומית רוצה להפיק את המרב מהרכישה שלה, היא אכן יודעת לעשות זאת.
