דו"ח טכנולוגי: סרטון משוחרר לא יוחזר
הלקח העגום של פרשת החיילים המרקדים בחברון וביוטיוב, יאהו מנסה ליצור עיתונות מוכוונת קהל, האינטרפול נזכר שהרשת קיימת, ומסתבר שהסלולרים מסכנים גם את הולכי הרגל - לא רק את הנהגים
ברשת, לאף אחד לא אכפת מה היתה הכוונה שלך
קבוצה של חיילים משועממים, שנתקעו במקום הכי גרוע בין הים לירדן, המקום שרוב תושביו מכנים אותו אל חליל אך מוכר יותר לדוברי עברית כחברון, העלו סרטון של עצמם רוקדים לצלילי זמרת גרועה כלשהי. מישהו בתקשורת שם לב, והסרטון שזכה אז למספר צפיות נמוך יותר מים המלח, הפך פתאום לפופולרי. מישהו מהחיילים קלט שבתוך כמה שעות מהרגע שבו העיתונאי הגיש בקשת תגובה לדובר צה"ל, הם יצטרכו להסביר את עצמם לאיזה מג"ד שלא מבין למה רוח שטות של כמה מאנשיו צריכה לדפוק דווקא את הקריירה שלו, ושכעומק הצפייה אורך הכליאה. אי לכך ובהתאם לזאת, הם הסירו את הסרטון מהרשת.
זה לא עזר. מישהו העלה אותו שוב, ומה שהיה אמור להיות סרטון כיף של חיילים שתקועים בין פלסטינים ומתנחלים, שהעדיפו להוציא קיטור בלי להתעלל במישהו, הפך לעוד תבוסה במלחמת ההסברה הישראלית, כי הפעם צורף לסרטון כל המידע שהופך אותו לפוגעני ושהחיילים הדחיקו מזמן. הסרטון הזה כל כך נפיץ מבחינת מלחמת התעמולה, עד שיוטיוב פשוט חסמו את האפשרות להוסיף לו תגובות.
וזה אולי הלקח היחיד שאפשר ללמוד מכל הסיפור המשונה הזה: שברגע שהעלית משהו לרשת, הוא כבר לא שלך. יהיו לו מפרשים אחרים, ולהם יהיו דברים שונים מאוד לומר עליו מהכוונה המקורית. אתה התכוונת לבדיחה לא מזיקה, אבל כבר יהיה מי שיעניק לדבריך הקשר אחר, עוין יותר. המשמעות הטקטית, מבחינת דובר צה"ל, צריכה להיות משמעת-מסר, שבימינו חשובה הרבה יותר ממשמעת מים: כמו שאף חייל לא מתראיין בלי אישור, אף אחד לא מעלה ליוטיוב/פייסבוק/טוויטר או כל מגפה חברתית אחרת שום דבר בלי שדובר צה"ל עובר עליו.
תן להם מה שהם רוצים
פעם, לפני שהתחילו לחשוב על עיתונים כעל משהו מכובד שראוי להיחשב למקצוע – כלומר, לפני שהיו לימודי עיתונות – עיתונים אפילו לא ניסו להעמיד פנים שהם אובייקטיביים. כמעט לכל עיתון היה פלח קהל ידוע ומוצהר, והוא כיוון את כל מאמציו אל פלח הקהל הזה. הידיעות, טורי הדעה, אפילו המודעות – הלקוח היה בראש. והיה מושג ברור מי הוא הלקוח. בישראל, התופעה הזו היתה מוכרת כעיתונים המפלגתיים, שחלק מהם חרחר עד שנות השמונים ("דבר", כמדומני, שרד עד שנות התשעים).
באמצע המאה ה-19 התפתחה התפיסה המשונה שהעיתון לא צריך רק לשלהב את האספסוף; הוא גם צריך לחנך אותו. מכאן הסיסמה הידועה והאליטיסטית של הניו יורק טיימס: "כל החדשות שראויות לדפוס". אנחנו נחליט מה ראוי לדפוס, אתם תסתפקו בשליחת מכתבים למערכת – וגם את אלה, נפרסם רק אם נחליט שהם ראויים לדפוס.
זה צד אחד של הדיון, שהוא לא נטול יתרונות. עיתון שלא עסוק כל הזמן בחנופה לקהל שלו לא חייב לפרסם ידיעות על גווייה חדשה של ביג פוט או על תוצאות הגמר של כוכב דועך. מצד שני, העיתונות הזו בהתרסקות כלכלית. אפשר להגיד שזה לא הוגן ושהעולם אכזר, אבל ידיעה כזו לא ראויה לדפוס, משום שמדובר במקרה מובהק של כלב נשך אדם.
יאהו, שמחלקת החדשות שלו היא לדעת לא מעטים החלק המועיל ביותר בפורטל האמריקאי המוביל, החליטה לעשות ניסוי בתחום. היום יתחיל השירות להפעיל בלוג, שהתוכן שבו ייקבע באופן עקיף על ידי הגולשים. העורכים יבדקו מה הן מחרוזות החיפוש הנפוצות ביותר בנושאים חדשותיים, ובהתאם יכתבו ידיעה בנושא. אחרי הכל, זה מה שאנשים רוצים לקרוא.
זו לא הכניסה הראשונה של יאהו לתחום של תוכן מוכוון גולשים: מוקדם יותר השנה היא הטביעה 100 מיליון דולר באתר Associated Content, שמשמש כבית בושת לזונות תוכן ומשלם להם סכומים מזעריים תמורת מאמרים העונים על שאלות נפוצות, כמו מה הדרך הנכונה להכנת פרנץ' טוסט. כתיבת מדריכים היא עסק ותיק ועגום; חדשות בנוסח הזה הן משהו חדש. ראינו אתמול דוגמה אחרת לזה; נראה לאן זה יילך.
האינטרפול מבקשת את עזרת הציבור
בניגוד למתואר בשורה של סרטים וספרים זולים, האינטרפול – ארגון המשטרה הבינלאומי, שהמטה שלו שורץ בעיר הצרפתית ליון – נטול כל סמכויות מעצר, חיפוש או כל דבר שמעבר לעישון סיגריה בתסכול. הוא משמש ארגון קישור: הוא אוסף מידע על פושעים נמלטים, ומעביר אותם לרשויות שעשויות לשים עליהם יד.
הארגון פתח במאי האחרון במבצע אכיפה, והצליח להביא למעצרם של יותר מ-100 פושעים מסוכנים, מתוך כ-450 שנמצאים ברשימת הטיפוסים-שאתה-לא-רוצה-להיתקל-בהם-בשדרה-מוארת-היטב שלו. עכשיו, מודה הארגון, הוא נשאר עם האנשים שעליהם יש לו כמעט אפס מידע. על כן, באיחור אופנתי, האינטרפול מבקש את עזרת הגולשים.
הארגון מפרסם את שמותיהם ותמונותיהם של חלק מהמבוקשים – זה לוקח זמן, כמסתבר – מתוך תקווה שאולי איזה משתמש רשת חברתית יזהה רוצח סדרתי נמלט בגלל שראה תמונה שלו בפייסבוק. הסיכוי גבוה יותר, אומרים שם, מזה של זיהוי אקראי ברחוב. טוב שנזכרתם. מה קרה, נגמר הדיו בפקס?
בעיה מחפשת פתרון
הנשיא המקרי ג'ראלד פורד - הוא הגיע לנשיאות ארה"ב אחרי שניקסון התפטר, וזה היה אחרי שסגן הנשיא של ניקסון התפטר והוא מונה במקומו - היה ידוע בעיקר בשל מגושמותו. בשעתו נפוצה עליו הבדיחה שהמוח שלו לא מסוגל להתמודד עם פעולה מורכבת כמו הליכה תוך כדי לעיסת מסטיק. מסתבר שזו הופכת להיות בעיה כללית מאוד. הסלולר הופך את כולנו לג'ראלד פורד, רק בלי ההגנה הצמודה של השירות החשאי והפנסיה היפה.
סכנה גם להולכי הרגל. המחשה צילום: בלומברג את הסכנות שבנהיגה תוך דיבור בסלולר או שליחת מסרוני SMS כולם כבר מכירים. את הסכנות שבהליכה תוך ביצוע הפעולות הנ"ל, פחות. ועם זאת אזרחים שומרי חוק מצאו את עצמם מתנגשים חזיתית בעמודים, מחליקים לכביש או נופלים לבורות ביוב פתוחים משום שמחולל הסרטן האישי שלהם תפס את כל תשומת ליבם.
עכשיו חברות טכנולוגיה מנסות לפתור את הבעיה באמצעים שיצרו את הבעיה – אפליקציות. השיטה המקובלת היא להשתמש במצלמת המכשיר כדי להציג על המסך את הרחוב שבו הולך המשתמש, כדי שהלז יוכל לשים לב שהוא עומד, למשל, להיכנס לכלוב של נמר מורעב. אמצעים אחרים מאפשרים למשתמש להתקשר בלי לחייג, באמצעות השמעת שמו של בן שיחו המיועד. ויש אפליקציות שהופכות את המילים שאומר המשתמש לטקסט, ושולחות אותן כהודעת SMS. השטיק האחרון נשמע כבעל פוטנציאל הרסני במיוחד למערכות יחסים.
מומחים אומרים שמסכים שקופים וכו' יפתרו חלק מהבעיה, אבל לא את עיקר הבעיה: המוח האנושי לא בנוי למולטיטסקינג של משימות מורכבות. אפשר יהיה לגרום למשתמש לראות את הרחוב, אבל יהיה קשה הרבה יותר לגרום לו להבחין בו, בזמן שהוא עסוק בהקלדה נמרצת של הודעה.
קצרצרים
כבל תת ימי יציב של פס רחב הצליח להגיע למערב אפריקה, למרבה שמחתם של המקומיים, והוא צפוי להוריד משמעותית את מחירי החיבור לרשת ולהעלות את היציבות. כל העסק חיובי למדי, והיה יכול להיות הרבה יותר משמח אלמלא העובדה שאחת המדינות שזכתה לשדרוג הזה היא ניגריה, שהיצוא העיקרי שלה הוא הונאות.
במכוניות ההיברידיות התגלתה תקלה מעיקה: הן הצליחו מדי. המנוע שלהן שקט. כתוצאה מכך, עיוורים לא מבחינים בהן כלל, והמכוניות מצילות הסביבה מעורבות בתאונות עם הולכי רגל בשיעור כפול מהמקובל בעת נסיעה במהירות נמוכה. הפתרון המגוחך אך הכרחי: יצרניות כלי הרכב יגרמו למכוניות להשמיע רעש מלאכותי.
מיקרוסופט חיסלה לפני כשבוע בזמן שיא את סדרת מכשירי הסלולר שלה, ה-KIN, שעליהם הכריזה בקול תרועה רק לפני שישה חודשים. מדובר ככל הנראה במוצר קצר הימים ביותר של החברה. איזה ליצן החליט להקים אתר אזכרה למכשיר שמת ערירי, עשה את זה דווקא באתר אזכרות לאנשים אמיתיים, והחברה שאחראית לאתר שלחה את האזכרה בעקבות הקין.
מסדר הנזירות הוותיק של הקלארות העניות – שהוקם ב-1212 כמסדר-אחות למסדר הפרנציסקני; קלארה היתה בת לוויה ידועה של פרנציסקוס, ידועה מדי – עדיין קיים, כמסתבר, ואי אפשר לומר עליו שהוא לא צועד עם הזמן. עיקר הפעולה של הנזירות הוא תפילה עבור קורבנות אסון, ואם בעבר הן התפללו עבור מי ששלח להן מכתב, עכשיו הנזירות של יורק התקינו קורא RSS – הוא הוכן על ידי גילדת צורפים מקומית, הן קוראות לו גולדי – והתפילות שלהן יכולות להיות עדכניות עד למאוד.
נוסטלגיטק: היום לפני 90 שנה הצליחו טייסים אמריקאים, לראשונה, לטוס לעבר מטרה תוך הסתמכות על אות רדיו. עד אז, ניווט אווירי התבסס, כמו כלי רכב, על כבישים: הטייס היה עוקב אחרי הכביש עד ליעד. ניווט במקומות נטולי כבישים, כמו ים למשל, היה בעייתי מסיבות מובנות. הצי האמריקאי, מטבע הדברים, הוא שערך את הניסוי, ומכאן הדרך לתעופה בין יבשתית וסוכני נסיעות עם דילים שאתה ממש לא רוצה היתה קצרה.
- "דו"ח טכנולוגי" בכל יום בתיבת המייל שלכם. להרשמה לניוזלטר לחצו כאן ובחרו בתיבה החמישית)
- לטורים הקודמים של "דו"ח טכנולוגי" - dailytech.calcalist.co.il.
- ל-RSS של "דו"ח טכנולוגי"
