חיים של אחרים

בוקרשט: הספה הראשונה שלי

אוגוסט 2006. במסגרת כנס אקדמי אני מזדמן לסגד, עיר יפה בדרום הונגריה. כמו בכל כנס, אני מנסה להצמיד לימי העבודה עוד שבוע של טיול, ומהעיר שעל גבול הונגריה־רומניה־סרביה אני לוקח רכבת לילה לרומניה, שבארבע בבוקר אמורה להוריד אותי בעיר זרה בשיפולי הרי הקרפטים. הנוף שם יפה מאוד, האוויר נפלא, רק שלא זכיתי ליהנות מהם. מבקר הכרטיסים הבטיח אבל שכח להעיר אותי, והקצתי בתוך המון סואן, באור יום מלא. שבע בבוקר, ואני בבוקרשט. בוקר טוב.

את המונומנטים מימי צ'אושסקו קשה להחמיץ: שדרות רחבות, מזרקות עצומות, בנייני ממשל ענקיים. בולוורד אונירי מבהיקה בפנסי הלילה. אבל אני יודע שיש כאן עוד צדדים - סיפורים מהמהפכה, חיי לילה סואנים, אנשים. אני לא יכול להגיע לזה כתייר מזדמן. אני זר מאוד בעיר זרה מאוד.

ואז אני נזכר בחבר, שסיפר לי שהוא מטייל באירופה ופוגש מקומיים בעזרת אתר ששמו קאוצ'סרפינג. אני מתיישב באיזו כיכר, שולף לפטופ אפור ישן, צד רשת אלחוטית של בית קפה סמוך ונרשם. חיפוש קטן, בוקרשט, טווח גילים, תמונות וסיפורים. אני מוצא שם כמה מקומיים, וכותב להם שאני נמצא בעיר במקרה ואשמח לפגוש אותם. אפילו הערב, רצוי הערב.

קצת פרטים על מי אני, וזהו. אין לי יותר מדי ציפיות, אבל כעבור חצי שעה אני מוצא בתיבת הדואר שלי כמה הודעות. חלקן באנגלית רצוצה, חלקן אומרות שאי אפשר היום. כעבור כמה שעות אני יושב בפאב עצום תחת כיפת השמים עם מיכאלה, החבר שלה ועוד עשרה חברים שזלגו משולחנות אחרים או הגיעו במיוחד. הם נעימים, מסבירי פנים. אנחנו מפטפטים המון ושותים בירה רומנית ויושבים יחד עד שאני לא יכול יותר.

מוסקבה. הגענו לעיר רגע אחרי שביטלו את הוויזה לישראלים צילום: נירנוסבאום

למחרת אני פוגש קבוצה של קרואטים שגרים בבוקרשט, ובערב יוצא עם מיכאלה אחרת, שיש לה משפחה בישראל ושגם היא עושה דוקטורט, כמוני. וכך זה נמשך. אני מבלה שבוע בבוקרשט במקום שבוע על הקרפטים, ולא אכפת לי בכלל. אני מבקר באתרים שבהם התרחשה המהפכה, בחוות סוסים, בפאבים שהייתי שמח לגרור איתי לכל מקום שאליו אני נוסע. גם את האנשים הייתי שמח לקחת. אני לומד לבקש בירה ברומנית, מבין כמה מילים. אני נהנה מקירבה נפלאה לאנשים זרים. אצל שניים מהם אני גולש על הספה, בעצם חי עליה עד שאני נרדם ומרגיש שאני לא ממש מבקר. אני קצת גר כאן.

וינה: הרגע שלפני הדפיקה בדלת

שנתיים אחר כך. אני מטייל הרבה לבדי - בתור דוקטורנט למחשבים באוניברסיטת אמסטרדם יש לי קצת יותר חופש מלחברתי ההולנדית, רופאה שתקועה במשמרות של 24 שעות במחלקה הפסיכיאטרית וצריכה להודיע על כל חופשה חודשים מראש.

אני נוחת בווינה, לוקח אוטובוס לכיכר שטפאנפלאץ, עובר לתחתית, נוסע חמש תחנות, עולה קומה ומחליף רכבת. אני כבר בשכונה, הנה התחנה. לתחנה יש ריח חריף של שמן מכונות, שמתעצם בצינה של תחילת האביב. ההסברים שקיבלתי מדויקים מאוד, ועם זאת שונים מאיך שחשבתי שהמקום ייראה. דמיינתי צבעים אחרים, שביל בפארק שנראה אחרת. לא ציפיתי שיהיה כאן סופרמרקט בצד ימין, וניחשתי שהגשר העובר על התעלה הרבה יותר גדול. והנה אני כבר ברחוב, נכנס דרך החצר לכניסה האחורית של הבניין, מטפס שלוש קומות, ניצב מול הדלת.

נשימה ארוכה. מה מחכה מאחורי הדלת? איך ייראו הבית, המסדרון, החדרים והשירותים? האם האדם שאצלו אני עומד להתארח נקי? איזה קול יש לו? אילו הרגלים משונים הוא סוחב? ההסברים האלה היו חסרים. על מה אני אדבר איתו? מה הציפיות שלי? שלו? האם הוא ייראה כמו בתמונה באתר? אני אפילו לא זוכר איך היא נראתה. החלפנו רק שלושה מיילים קצרים, לא דיברנו בטלפון, ואני עומד לבלות עכשיו כמה ימים במחיצתו.

עוד נשימה ארוכה, ואני דופק על הדלת פעמיים, ממתין שנייה ומוסיף דפיקה שלישית. צעדים מתקרבים אל הדלת, והיא נפתחת. חיוך, יד מושטת, חיבוק קצר, שלום באנגלית ובגרמנית. הוא מזמין אותי להיכנס ולהיפטר מהתיק. אני נכנס כמו חתול רחוב שבא לרחרח בבית. מצד שמאל מטבח פתוח לסלון עם ספה, אין טלוויזיה, שולחן עבודה עם מק פתוח, אין ספור ניירות וקלסרים, כוננית ספרים גבוהה עם המון דיסקים וסרטים ואלבומי תמונות מסודרים להפליא, המון אור נכנס דרך החלון.

הוא שואל אותי איך היתה הדרך ואם מצאתי את הבית בקלות. כן, בהחלט, אני משיב ומוסיף: בית יפה, מה שנכון, ושואל את עצמי כמה חדרים יש מעבר לדלת הלבנה, הסגורה, שבסוף החלל הקטן והביתי הזה. הוא מדבר במבטא אוסטרי מורגש, מספר לי שהוא עובד בהפקת אירועים, וכרגע הוא צריך לסדר אפשרויות הסעה ולינה ל־500 אנשי עסקים שמגיעים לכנס בעיר, כל אחד ודרישותיו ושעותיו, אבל שֵב, שב. אנחנו יושבים ומביטים זה בזה. אני רגיל יחסית להכיר אנשים חדשים שאני חי על הספות שלהם, ולהפך, אבל כל פעם זה באמת סיפור חדש לחלוטין. השיחה בינינו זורמת אבל אני רואה שהוא לחוץ, פוזל לכיוון המחשב. הוא מקבל שיחת טלפון ומקליד כמה דברים ומוחק שורות ברשימות, אולי כמה מה־500 כבר הגיעו או כבר לא יגיעו.

אני מביט משועשע בקירות הלבנים, ברהיטי המטבח האפור והמסודר עד אימה. הסכינים עומדים כחיילים זה ליד זה, ממוגנטים על הקיר. הלוואי אצלי, אני חושב.

הוא עסוק מדי, אני מציע שאבשל ומיד מתחרט. איך אני יכול להסתדר במטבח המצוחצח הזה, ומה יש לו כאן במקרר ובארונות ובסופרמרקט ליד? ומה הוא אוהב לאכול ולא נעים לי לפתוח את הארונות ולחטט ולשאול "אין לך פפריקה?". בסוף כמובן הסתדרנו, אני חושב. הוא אומר לי שהיה מאוד טעים ואני מעדיף להאמין לו. היין שהבאתי מאמסטרדם, הגבינות והוופלים עם הסירופ שלא הכרתי עשו את העבודה. אני עדיין לא יודע איפה אישן, וגם לא שואל. הוא ממשיך לעבוד ואני קורא. תמיד סוחב איתי ספר או שניים, בדיוק לרגעים כאלו. אני לא יודע אם אני אמור ללכת לעיר להסתובב קצת, לא הייתי כאן אף פעם, או לחכות לו, ולא נעים לי להפריע. אני מזכיר לעצמי שאני יכול לעשות מה שבא לי, שאין באמת חוקים.

אחר כך הכל נרגע, והוא מציע שנצא להסתובב, יש לו כמה מקומות שאני חייב לראות, ובערב נוכל לפגוש את סוזנה ודניאל, חברים שלו שפתחו מקום חדש שפעם היה תחנת רכבת והיום הוא בר, ומחר מתחיל סוף השבוע וצפוי מזג אוויר נפלא ואולי נלך סתם להשתזף בפארק. הוא מדבר הרבה, המון תוכניות על מקומות ואוכל ואנשים. אני מרגיש קצת משונה, הוא מסנג'ר אותי איך שאני מגיע ויודע בדיוק את מי אפגוש ומה נאכל וג'יזס הוא בכלל לא מכיר אותי.

אני נלחץ, אבל אין לי ברירה. שותק ונזכר איך אמרתי שאני רוצה לבוא לשלושה ימים ואיך הוא אמר חבל, יש כאן המון מה לעשות, תבוא לחמישה. הייתי צריך להתאפס כבר אז על השתלטנות שלו, אולי לחתוך, אבל עכשיו אבוד לי. מצד שני, אני חושב, בטוח נסתדר. הוא נראה לי בחור חמוד, קצת קשה אולי, אבל יאללה, נירגע. אם בא לו להיות מדריך הטיולים שלי ולחסוך לי את כל הווג'ארס של עיר זרה ומקומות שאסור לפספס אבל הם בעצם סתם פסל קטן מעפן - סבבה. שקעתי בכורסה העמוקה והחלטתי ליהנות, מה שיבוא יבוא.

זה נגמר נהדר. הוא יודע המון ומראה לי המון והחברים שלו נפלאים והמסיבות הופכות, ואנחנו נוסעים באוטו שלו ושרים והוא מעשן כמה שמתחשק לו ומאפר על רצפת המכונית שנראית כהפך הגמור של הדירה המתוקתקת שלו. אני מבין שבעצם לא רק אני מנוסה בעסק, גם הוא. אני ממש לא הראשון שמבקר אצלו, הכי פשוט זה לזרום ולתת לדברים לבוא אליי.

נוסבאום בסנט פטרבורג. לומד לשתות וודקה צילום: ניר נוסבאום

3. ריגה: כל אחד הוא סיפור

זה לא תמיד עובד. בריגה התארחתי אצל בחורה אסטונית, שכמעט לא הכירה את העיר. היא הסתובבה איתי והיתה כמהופנטת כשניווטתי עם ה־GPS שלי למונומנטים קומוניסטיים עצומים ולשדה תעופה סובייטי ישן ונטוש, סוריאליסטי לחלוטין. אחר כך הלכנו לשוק ענק במבנה שהיה פעם האנגר למטוסים וקניתי בשר וירקות ויין ונסענו אליה ובישלתי, כי היא נשבעה שהיא לא יודעת להכין יותר מחביתה. זה לא גרע מהאופי המקסים שלה ומחוש ההומור ומהסקרנות. היא הביטה עליי במבט של "קטעים", ובאמת היו קטעים. הייתי צריך להיות הנהג והנווט והיודע, ובכל זאת היה נהדר. כל אדם הוא בעצם סיפור אחר, בשפה אחרת, ובאיזשהו מקום כולנו בעצם אותו דבר. הקאוצ'סרפינג מאפשר לי לחוות את זה בגוף ראשון, הכי קרוב שאפשר, במיוחד אם אני לא מתעקש להיצמד לתוכנית ושומר על ראש פתוח.

וצריך ראש פתוח, במיוחד מחוץ לאירופה. כמה כבר אפשר ליפול בווינה או בבוקרשט. אבל שום דבר לא מכין אתכם לקאוצ'סרפינג, נניח, באינדונזיה.

4 אינדונזיה: חדר שחור ודלי אחד

יוני 2007. הטיסה שלנו מבאלי למקאסר, בירת האי סולאווסי, מתעכבת בארבע שעות וגולשת אל הערב המאוחר, הלח כל כך. בנמל התעופה מבטיחים לנו שממש עוד מעט נמריא, ואני לא בטוח שהמארחת שלנו תחכה לנו בשדה התעופה במקאסר, כמו שהיא התעקשה, או שניקח משם מונית. לא שאכפת לנו, אבל אין לנו את הכתובת. רחובות עם שמות ומספרים אין שם, רק שכונה וכמה כיוונים ביחס לבית חולים ידוע באזור. אני יודע בערך איך היא נראית, אבל כשאנחנו נוחתים במקאסר זה לא ממש עוזר: כולם דומים זה לזה, לפחות בעיניי. נמוכים מאוד, כהים, שיער חלק, אותו חיוך מקסים ואותה נמרצות. למזלנו, לה קל מאוד לזהות אותנו.

אחרי חמישה שבועות שבהם אנחנו מטיילים באינדונזיה ובמלזיה, אנחנו מזהים מיד שהיא באה מבית אמיד. פולקסווגן חדשה, בגדים יפים, אנגלית מעולה, סיפורים על לימודים באירופה, משפחה של רופאים. ובכל זאת אנחנו לא יודעים למה לצפות.

אינדונזיה. המשפחה המארחת צילום: ניר נוסבאום

אנחנו עוברים בשער חשמלי, חונים ליד בית עצום ממדים. בפנים היא מציגה אותנו בפני בערך שלושים אנשים, כמעט כולם בני משפחה, וכולם גם גרים בבית. אחים ואחיות עם ילדיהם, בני דודים, סבא שלה. רובם לא יודעים אנגלית, ומסתכלים עלינו כאילו נפלנו מהירח. אלה שכן מצליחים לדבר איתנו שואלים שוב ושוב מהיכן אנחנו מכירים את המארחת שלנו. לכו תסבירו להם שאנחנו לא, שאנחנו זרים גמורים שבאו ממרחק של 15 אלף קילומטרים כדי לגור אצלם בבית, שאני ישראלי והיא הולנדית ואנחנו גרים באמסטרדם והגענו עד הלום בזכות האינטרנט. אנחנו שמחים לגלות שיש ארצות שבהן תשובה של "אנחנו זרים גמורים" מספיקה בהחלט להכנסת אורחים נהדרת.

המארחת מובילה אותנו ברחבי הבית, שמקושט בפסוקי קוראן גדולים מנחושת ומשובץ ספות עמוקות בגון ורוד וסגול בהיר. לא ממש הטעם שלי. אנחנו עולים לקומה העליונה, לחדר הכי טוב בבית, החדר שלנו, וחושכות עיניי, תרתי משמע: קירות החדר מחופים קרמיקה שחורה, מרצפה עד תקרה. מקלחת אין - הבית עצום, אבל אין בו מים זורמים. מתרחצים בדלי מים קרים. אני אפילו לא בטוח שאני מתרחץ בפינה הנכונה של החדר ושזו בכלל אמבטיה ולא סתם חדר. אף אחד הרי לא מעז להעיר לי.

למחרת על הבוקר אנחנו הולכים למסעדה מקומית טיפוסית. המארחת שלנו מציגה בפנינו את הצ'וטו, הספציאליטה המקומי, שאתם חייבים לנסות. אנחנו שואלים מה זה, ומגלים שמדובר במרק שבו צפים איברים פנימיים של פרה. אוי ויי! ועוד בעשר בבוקר! אנחנו מנסים להסביר שאנחנו צמחונים, זורקים עוד שקר כלשהו, ובסוף אוכלים, כמו בכל הטיול שלנו שם, צלחת גאדו־גאדו.

באינדונזיה, הודו ובנגלדש לא קל להתארח, דווקא משום שהמארחים יוצאים מגדרם כדי לארח. הם מפנים את החדר הכי טוב, גם אם זה אומר שהם עצמם ישנו במטבח על הרצפה. הם מתעקשים לשלם על כל דבר, גם אם האורחים הרבה יותר עשירים. הם יכרכרו סביבכם 24 שעות ביממה, יסיעו אתכם לכל מקום ויטפלו בכם כאילו אתם עוללים שלא יודעים לקנות כרטיס אוטובוס לבד. הם גם עלולים לקחת אתכם לסיבוב הופעות בין כל החברים שלהם, ירצו להצטלם אתכם מאות פעמים ובתור הדובדבן שבקצפת - ייקחו אתכם למרכז קניות כמו־אמריקאי עצום כדי להרשים אתכם. אבל גם הם יזמנו מפגשים עם עולם באמת אחר, זר וחדש. הבחור שאצלו התארחתי בדאקה, בירת בנגלדש, הוא אדם חכם, סקרן, אינטליגנט, רב־סרן בצבא של מדינה מוסלמית ואדם מסורתי שהתחתן בשידוך, אבל גם איש ביקורתי עם חשיבה מודרנית. הוא ביקר אצלי באמסטרדם זמן קצר אחרי הביקור שלי אצלו, ונהפך לידיד נפש.

נוסבאום בהולנד צילום: ניר נוסבאום

טביליסי: גניבה או הטרדה מינית

אני לא מתארח אצל אנשים כדי לחסוך כסף (כמה כסף כבר עולה לינה באינדונזיה), אלא כדי להכיר אנשים, ולהכיר את העיר שלהם מנקודת מבטם. אני מקפיד לקרוא היטב מה הם כותבים על עצמם: מי הם, מה הם אוהבים לעשות, מה הניסיון שלהם בקאוצ'סרפינג, איפה הם טיילו. כשאני לא מוצא מישהו מתאים, אני ישן במלון. עדיף כך - בדרך כלל מצאתי חן בעיני מי שמצא חן בעיניי.

אבל לפעמים הדברים רק נראים נפלא. היו מקרים שבהם לא הבנתי למה מישהו כל כך לא נחמד בכלל שש לארח, בפעמים אחרות זה היה סתם חוסר מזל. בצרפת, למשל, הגעתי בשעת ערב לבית של בחור צעיר. הוא התנצל ארוכות שהוא צריך ללכת לזמן קצר ושאני יכול להרגיש בבית. הוא השאיר אותי שם, ומשבושש לשוב גיליתי שהדלת נעולה, ואני תקוע בבית חשוך וריק, שהדבר היחיד שאפשר לאכול בו הוא מזון לחתולים. הבחור חזר בשש בבוקר, ושוב התנצל ללא הפסקה. בביקור אחר, שרק במקרה התרחש גם הוא בצרפת, המליצה לי המארחת לחנות בחניון של הסופרמרקט הקרוב. היא שכחה לספר שהוא נסגר באותו ערב, למשך כל סוף השבוע.

השיבושים האלה נוחתים לפעמים על סטריאוטיפים. באיסטנבול, התברר לי, הגברים יעדיפו לארח נשים בלונדיניות, לא אותי, והנשים יעדיפו לא לארח גברים כלל. בטשקנט יצרנו קשר עם מקומי שגר עם אשתו והילד בחדר אחד, ואנחנו בהחלט מוזמנים להצטרף. במקום לינה הסתפקנו בפגישה אחת ובשיעור מזורז בגרסה האוזבקית לשש־בש. בטביליסי הזהירו אותי ממארח אחד שגונב את הטלפון הסלולרי של האורחים, ומזה שמלטף את האורחות.

כי הקאוצ'סרפינג הוא כמו העולם האמיתי: יש אנשים מקסימים עם סיפורי חיים מרתקים וכישרונות נדירים, יש את אלה שמחפשים סקס בינלאומי מזדמן, את הפנאטים שהולכים כל שבוע לפגישת קאוצ'סרפינג, את הנודניקים והמעצבנים, וגם את אלה שפשוט עושים את זה מדי פעם, ולא באמת משתייכים לשום סוג. כמוני.

אמסטרדם: להמשיך להרגיש בבית

הרבה יותר קל לנו לארח מאשר להתארח. יש לנו חדר גדול בקומה העליונה, והוא פנוי רוב ימות השנה. אם המבקרים סבבה (בדרך כלל הם כן) ומזג האוויר סבבה (בדרך כלל הוא לא), נבלה איתם הרבה. אם לא, הקופישופס ומוזיאון ון גוך במרחק הליכה. כבר ראינו את אמסטרדם מכל הכיוונים, ואם אין תערוכה מעניינת במיוחד לא נחזור שוב לאותם מוזיאונים. לפעמים מבשלים יחד, פוגשים חברים או הולכים למסיבות ולהופעות. חלק מהאנשים נפלאים וכובשים, אחרים לא. גם זה בסדר: אפשר סתם לארח, העיקר שאנחנו נמשיך להרגיש בבית בבית שלנו. מניסיון, האורחים סבורים שהשגרה שלנו מרתקת בדיוק כמו שלנו מרתק להתארח אצל אנשים רגילים בעיר רגילה זרה.

ולפעמים צריך להגיד לא. בהולנדית אומרים שדגים וביקורים נשארים טריים שלושה ימים; לכן הבחור ששאל אם הוא יכול להישאר שלושה שבועות - כי הוא בא לאודישן ורוצה לעשות גם חזרות (יש לכם שטח פנוי גדול לריקוד?) - נענה בשלילה. זו התשובה שקיבלו גם החבר'ה אחרי צבא שבאים לסוף שבוע של סמים וחלונות אדומים, אלה שכותבים לנו מייל שנראה כמו ספאם, הבחור שכתב לי שהוא מגיע הערב וממש ישמח אם נאסוף אותו משדה התעופה, וגם כל אלה שפשוט פנו בדיוק כשלא התחשק לנו.

בעיקר צריך להבין את הקטע. זו לא שיטה לחסוך כסף, ומכתבים סטנדרטיים שנשלחים לכל מי שמארח באזור מחמיצים את המטרה. צריך פנייה אישית, צריך להתייחס למה שהמארח הפוטנציאלי כתב על עצמו, צריך תמונות. צריך שנרצה לפגוש אותך, וצריך שתבוא כאורח, לא כתייר. הקאוצ'סרפינג הוא לא אתר, הוא תופעה, שמאגדת כבר 1.7 מיליון בני אדם. ובעיקר - הוא לא פתרון תיירותי, הוא השקפת עולם ודרך חיים למאות אלפי אנשים לפחות. אופק אינסופי שמאפשר ליהודים נודדים כמוני להיות חדשים בעיר זרה שתהיה בו־בזמן מוכרת, ולגלות את העולם, את האנשים שבו, את השפות, הפינות, האוכל, הריחות, בדרך הכי בלתי אמצעית שיש. זה לא רק טיול או חופשה, זה קליידוסקופ של רסיסי חיים קצרים מכל רחבי העולם.