טובלים רגל במים הקרים: הייטקיסטים ופוליטיקה

אנשי תעשיית ההייטק בישראל אינם ידועים במעורבות נלהבת בעשייה הציבורית. יו"ר איגוד תעשיות ההייטק אהרון מנקובסקי אף הצהיר לאחרונה כי הוא שם לו למטרה ליצור מעורבות רבה יותר של אנשי התעשייה בסדר היום הציבורי. זאת לאחר שהבין שלתעשייה אין עתיד אם היא לא תהיה חלק מהמתרחש במדינה.

יוצאי דופן הם אותם יזמים ואנשי תעשייה שדווקא עשו מעשה והחליטו להזדהות מבחינה פוליטית וציבורית עם גוף כזה או אחר. לא צריך לזלזל במהלך שכזה: מדובר במנהלים שוויתרו על משכורות שמנות או על סטארט־אפ עם עתיד מבטיח. אחד מהם הוא ניר ברקת - בהווה ראש עיריית ירושלים ובעברו איש הון סיכון ויזם שהיה בין המשקיעים הראשונים בחברת צ'ק פוינט באמצעות חברת ההשקעות BRM. ברקת החליט באופן מודע להיכנס לפוליטיקה מהסוג הקשה ביותר, המקומית, ולרוץ לראשות עיריית ירושלים. לאחר ניסיון שלא צלח והביא רבים לחשוב שהוא יפרוש, המשיך ברקת בדרך הפוליטית כחבר במועצת העיר, ובניסיונו השני נבחר להיות ראש העירייה.

אך לצערה הרב של מדינת ישראל, ברקת אינו מעיד על הכלל. כמעט לכל אותם אנשי תעשייה שעשו את המעבר מלבדו היה מאפיין נוסף חשוב - הם עשו את הדרך חזרה מהר מאוד.

אלי איילון, יו"ר אחת מהחברות הישראליות המובילות בנאסד"ק, DSPG, היה הראשון לבצע את המעבר. איילון מעולם לא היסס להתבטא בגלוי בנושאים ציבוריים עוד בזמן כהונתו כיו"ר החברה, ולפני הבחירות האחרונות הצטרף לבנימין נתניהו וניהל את מטהו. אך המשרה הוגדרה מראש כזמנית, עד הבחירות בלבד, וכך סיים איילון את תפקידו וחזר במהרה לאותו התפקיד אותו עזב ב־DSPG.

המקרה השני היה חיים שני, שהבריא את חברת נייס והפך אותה לחברה הישראלית המובילה בנאסדק, עם שיעור רווחיות גבוה ושורה ארוכה של רכישות. שני החליט לקבל על עצמו את תפקיד מנכ"ל משרד האוצר — ללא ספק אחת המשרות הקשות בישראל.

אך גם פה, לא מדובר בחתונה קתולית. התפקיד אינו כרוך בנטילת מחויבות פוליטית, והוא גם קצוב בזמן. ביום שיסיים את תפקידו שני לא יתקשה למצוא לעצמו משרה בכל חברה או תאגיד המעוניינים במנכ"ל מהשורה הראשונה.

הדוגמה האחרונה והטרייה ביותר היא של נפתלי בנט, יזם הייטק מצליח שמכר ב־2005 את חברת סאיוטה לחברת RSA ב־150 מיליון דולר. גם הוא החליט בעבר לטעום את טעם הפוליטיקה כשהתמנה לתפקיד ראש לשכתו של בנימין נתניהו.

אך את המשרה עזב בנט זמן קצר לאחר מכן בעקבות מה שגורמים בשוק הגדירו כ"תקשורת לא טובה עם אשת ראש הממשלה". נפתלי חזר לתעשייה והיה מעורב כמנכ"ל ומשקיע בחברת סלוטו. במקרה שלו, נראה שהחיידק הפולטי לא נעלם. השבוע, זמן קצר לאחר המינוי בסלוטו, הוא נבחר לכהן כלא פחות ממנכ"ל מועצת יש"ע - והתפטר מכל תפקידיו בחברת סלוטו.

שלושת ההייטקיסטים הללו עשו מעשה שמעטים היו מוכנים לעשות. אך שלושתם כנראה יודעים שלהישאר בביצה הפוליטית או הציבורית לאורך זמן זה - איך נאמר בעדינות - לא הכי בריא. פלא שהם בחרו מראש במשרות קצובות בזמן ולא בקריירות אמיתיות?