דו"ח טכנולוגי: מנכ"ל פייסבוק לא מאמין בפרטיות
עידן הפרטיות חלף, טוען האיש שמכר אותה; גוגל מנופפת בדגל לבן מול הסופרים הסינים; רוב החדשות עדיין מגיעות מהתקשורת הישנה; והמל"טים לא פתרו את בעיית המודיעין, והאמריקאים טובעים במידע
אשריי, יתום אני
מארק צוקרברג, מנכ"ל ומייסד (?) פייסבוק, זכה אמש (א') בפרס השנתי של בלוג הטכנולוגיה הנחשב טקראנץ', וכדי לקבל אותו נאלץ לסבול ראיון מצד עורך הבלוג ומייסדו, מייקל ארינגטון. רוב הדברים שהוא אמר שם לא היו מעניינים – מרשים לראות אדם צעיר כל כך שלמד איך לא לומר כלום כמו מקצוענים ותיקים – אבל הוא בכל זאת עלה על מוקש קטן.
לו הוא היה מקים את פייסבוק היום, אמר צוקרברג, הוא היה מתכנן אותה ללא כל פרטיות כלל – ברירת המחדל לכל עדכון היא לכל העולם וכלבו. אם זה נשמע לכם מוכר, זה מפני שזה בדיוק מה שפייסבוק עשתה לפני חודש.
מילא זה. צוקרברג התעטף בצביעות: כשהוא הקים את פייסבוק, הוא אמר, כל הזמן שאלו אותו מי בכלל ירצה לשתף מידע עם אנשים אחרים. הגדרות הפרטיות השתנו, הוא אומר, ופייסבוק משתנה איתן. הממ. בדיוק מה שאמר ד"ר קלרון או'הארה: כשקבוצת אקסהביציוניסטים מוותרת על הפרטיות שלה, היא מחסלת את הפרטיות של כל השאר. רק שלשמוע את זה מצוקרברג זה צבוע במיוחד: ודאי שהגדרות הפרטיות השתנו – אתה שינית אותן. אתה הפכת את המידע הפרטי שלנו למוצר עובר לסוחר. אתה הפכת למיליארדר של נייר כתוצאה מהעסקה. ועכשיו אתה עומד מעל לגוויה ואומר קדיש יתום.
עוד משהו: רצוי להזכיר שכשפייסבוק דחפה את ביטול הפרטיות שלה לגרונם של המשתמשים, היא הגדירה את התהליך "שיפור פרטיות" והתעקשה שהוא לטובת המשתמשים. זה מה שהיא אמרה בתחילת דצמבר. חודש אחר כך, המנכ"ל שלה אומר שאין עוד דבר כזה, פרטיות. אז מי שיקר? החברה, בהודעת היח"צ שלה, או המנכ"ל?
תיחנקו עם הספרים שלכם, לא צריכים
בניגוד לחברות טכנולוגיה מסוימות, כאלה שהתמחותן היא שמועות ומוצרים יקרים במיוחד, גוגל יודעת מתי היא הגזימה. פחות מחודש לאחר שהורשעה בביזת התרבות הצרפתית ובגניבת ספרים צרפתיים – כשהיא טוענת בחוצפה הייחודית לה שעצם סריקתו של הספר, ללא רשות המחבר, יוצרת מוצר חדש שהזכויות עליו שייכות לה – היא החליטה שאין סיבה טובה לפתוח חזית דומה גם בסין.
כזכור, סופרת סינית הופתעה לגלות שגוגל סרקה את ספרה השלישי והעלתה אותו לרשת בלי לדווח לה בכלל על כך, שלא לדבר על לשלם לה. היא החלה בהליכי תביעה, סופרים סינים אחרים הצטרפו אליה,וכתוצאה מכך פרסמה שלשום (ש') גוגל הודעה שבה נאמר ש"בעקבות דיונים ומגעים בחודשים האחרונים, אנו מאמינים שהתקשורת שלנו עם הסופרים הסינים היתה לקויה, ואנו מוכנים להתנצל בשל כך". קרי: מה לא הבנתם במכתב "ידיים למעלה והעבר לי את רכושך?"
ראוי לציין מה אין במכתב הזה: התחייבות של גוגל לפצות את הנפגעים. אבל, מאחר שהיא כאמור לא לגמרי טיפשה, היא הודיעה שהיא מתחילה בהליך של השגת עסקה עם הסופרים, ובצעד חריג היא גם תפרסם את כל הספרים הסיניים שסרקה, כדי שהנשדדים יוכלו לדעת על כך.
חרחורים אחרונים
רבות נכתב, וייכתב, על גסיסתה של התקשורת הישנה, זו שמבוססת על טבח חסר אבחנה של עצים חסרי ישע, מריחת צבע נוזלי על גופותיהם, והשלכתם כחפץ אין חפץ בו בפתחי בתים. מישהו אפילו עשה מזה סרט מצליח, "רוקד עם דרדסים".
יש רק בעיה אחת: אין כל כך מה שיחליף אותה. אחד הטרנדים הלוהטים בשנה האחרונה היה "מקומיות" – חדשות מקומיות, עיתונים מקומיים, בלוגרים שמדווחים מישיבות סוערות של ועד הבית, טוויטים מישיבת ועדת הקישוט של העירייה.
אבל כשבחנו חוקרים את ההיצע של העיתונים המקומיים, הם גילו שאבוי, רוב מוחלט – אנחנו מדברים על 83% - מהידיעות במקומונים למיניהם התבססו על ידיעות שכבר פורסמו בעיתונות הישנה. ואם חיפשם שם ידיעות בעלות ערך חדשותי, אז השיעור קופץ ל-95%. כלומר, המקומונים למיניהם מסוגלים לספק, במאמץ, 5% מהתוכן שהם מפרסמים.
לא שזה צריך להפתיע: עיתונות רצינית היא עסק רציני. היא צריכה משאבים. היא צריכה כתבים נחושים, שמשלמים להם מספיק, והיא צריכה מערכת שיודעת להוריד את הגרזן כשצריך. בלוגים וכו' הם אמצעי ביקורת תקשורת הכרחי, הם מצביעים על החורים בדיווח, על צביעות ועל אי הבנה של החומר. אבל הם עדיין רק אמצעי ביקורת, לא הדבר האמיתי. אחרי הכל, רוב מוחלט של הבלוגרים לא מתקיימים מהבלוגים שלהם, וכשרוב האנרגיה שלך מושקעת בעבודה שמקיימת אותך, לא נשאר לך זמן להיות עיתונאי חוקר. ועד שלא יפתרו את הבעיה הזו – ואם יש למישהו פתרון, אני מקשיב – אולי כדאי להשאיר את השיטה הישנה בסביבה, אפילו על מערכות החיאה.
מסתבר שעיתונות זה עדיין עסק רציני צילום: בלומברג
המל"טים לא פתרו את הבעיה
99% מכל המדע הבדיוני, אמר פעם מישהו, הוא זבל. הוא אמר את זה בכנס מדע בדיוני. כשקמו עליו המקומיים לרוצחו נפש, הוא מיהר להוסיף: 99% מכל דבר הוא זבל.
זה נכון, כפי כשמגלים האמריקאים – שוב – גם למודיעין. ארגוני מודיעין, במיוחד אלו שמתעסקים במודיעין אותות (סיגינט), אוספים טונות על גבי טונות של חומר. לרובו המוחלט אין שום משמעות או ערך. צריך לחפש את המחט במדינת השחת. בדרך כלל זה לא מצליח, במיוחד לאור נטייתם המציקה של החלאות שאחריהם אתה עוקב לא לדבר בשפתך.
התובנה העגומה הזו עתיקה כימי פרל הארבור, כאשר המפענחים האמריקאים פספסו את ההתקפה – למרות שהשידורים היפנים היו במגירות שלהם. לא היו להם מספיק קוראי יפנית וההנחיה היתה להתמקד בשדרים הדיפלומטיים היפנים. אחר כך באה המלחמה הקרה, על הפטפוט הבלתי פוסק בשלל אמצעי תקשורת, שאי אפשר היה לברור ממנו מידע. לפחות סוכנות אחת – ה-DIA, סוכנות הביון של משרד ההגנה – הוקמה מלכתחילה כדי לעשות סדר בבלגן ולברור את התבן מן המוץ. זה לא עבד.
הגרסה האחרונה של בעיית המודיעין הקלאסית הזו מגיעה עם המל"טים. הם יכולים להגיע לכל מקום, פחות או יותר, ולצלם הכל. הם מספקים מודיעין וידיאו, והם עושים זאת מהר יותר ומדויק יותר מלוויין. יש רק בעיה אחת: הרובוטים האלה טיפשים. הם מצלמים הכל, כי הם עצמם לא יכולים לברור מידע. אז בוא נראה: מדבר. מדבר. שיח. מדבר. מדבר. שיח. מדבר. מדבר...
קבוצות של מנתחים יושבות על כל החומר הזה – הרבה, הרבה ממנו – ומנסות לברר מה חשוב ומה לא. זה לוקח זמן, והעדיפות היא למה שקורה כאן ועכשיו, במיוחד בקרבת קבוצות חיילים שנמצאות בסכנה. כל השאר נכנס לארכיון. איך סורקים אותו ומוציאים ממנו את מה שחשוב – שמונה שנים ויותר אחרי ה-11 בספטמבר, המודיעין של האומה ההייטקית ביותר עוד לא הצליח למצוא לכך תשובה. אולי כי אין.
קצרצרים
כללי השימוש של אתר תקפים לגבי המשתמש, גם אם הוא לא טרח לקרוא אותם וגם אם האתר לא הציג אותם בפניו, אלא רק ציין את קיומם והפנה אליהם. על כל פנים, הם בתוקף אם הם כללים סבירים. כך פסק בית המשפט לערעורים של מיזורי. נשמע הגיוני לגמרי, אבל העובדה שהיה צורך בפסיקה הזו מזכירה שהיה מי שחשב אחרת, במקרה שלנו נודניקית שהזמינה נותן שירות באמצעות אתר תיווך ואז, משהשירות לא מצא חן בעיניה, תבעה גם את האתר.
לפני שבוע תקעה גוגל בעליצות סכין בגבן של שותפותיה ל-Open Handset Allaince והשיקה טלפון משלה, הנקסוס 1. מעבר לצרות המיידיות – לגוגל יש פחות תודעת משירות מאפל; ככה זה כשהמוצרים שלך היו עד כה חינמיים ויכולת פשוט לנער את הנודניקים ב"אם זה לא טוב לך, אל תשתמש" – היא צריכה להתמודד עם העובדה שאנשים לא אוהבים את התחושה הזו, של מתכת משוננת בעמוד השדרה, ושהם יחכו להזדמנות להחזיר לה באותו מטבע, רצוי עם ריבית. מיקרוסופט, בהבעה של ווילי הקויוטה על פניה, כבר הודיעה שהיא מחכה לשותפים המאוכזבים. קשה לראות, עם זאת, מה יש לה להציע. בואו לא נדבר על וינדוז מובייל 6.5, כן?
אופיום להמונים: הכנסותיה של תעשיית המשחקים המקוונים בסין עמדו ב-2009 על 3.97 מיליארד דולר, שזה המון. מספר השחקנים מוערך בכ-60 עד 70 מיליון, כחמישית מכלל אוכלוסיית סין המקוונת. הגידול מרשים: צמיחה של 30.2% לעומת 2008. במקום המפלגה הקומוניסטית הסינית, הייתי מרוצה: אוכלוסייה שהיגרה לעולמות פנטזיה היא אוכלוסייה שלא תתמרד.
מנכ"ל פאלם ואיש אפל לשעבר, ג'ונתן רובינשטיין, יצר סערה בכוס של נוזל קפאיני כלשהו, כשאמר שמעולם לא השתמש באייפון. זה הופך אותו, הממ, לאחד מ-99.9% מאוכלוסיית העולם. אז מאיפה באה הסערה? אף אחד הרי לא באמת חושב שהאיש שמאחורי ה-Palm Pre לא יודע מהו סמארטפון או צג מגע; ובכל זאת, הנכונות לשבור את שורת המקהלה ולומר שהג'יזספון פשוט לא מעניין אותו, מקבלת יחס של הצהרת כפירה. האם הצהרה שמעולם לא השתמש במכשירי נוקיה או RIM – שתי החברות המובילות בתחום הסמארטפונים - היתה מעוררת אותו יחס? בספק. אם מישהו רצה לראות בגלוי את ההטיה של המיינסטרים של כתבי הטכנולוגיה, הנה היא.
הנוכלים המקוונים, כמו הפרסומאים, צריכים להשתכלל יותר ויותר ככל שחולף הזמנים: השטיקים שלהם נהיים שקופים והם מפסיקים לעבוד. אחד הטריקים המאוסים ביותר כרגע הוא היטפלות לאנשים שאיבדו את עבודתם, ולהציע להם עבודה מכניסה – אם רק ישלמו דמי כניסה צנועים יחסית. ברגע שהם משלמים, הנוכלים נעלמים. במקרים אחרים, אנשים הופכים מבלי דעת למלביני כספים עבור ארגוני פשע – ויכולים להסתבך עמוקות עם החוק. כלל הזהב הישן והטוב עדיין עובד: אם זה נראה יותר מדי טוב, שמור מרחק.
- "דו"ח טכנולוגי" בכל יום בתיבת המייל שלכם. להרשמה לניוזלטר לחצו כאן (ובחרו בתיבה הרביעית)
- לטורים הקודמים של "דו"ח טכנולוגי" - dailytech.calcalist.co.il.
- ל-RSS של "דו"ח טכנולוגי"
