מידאס מסכנין: אימפריית הביוטק של סובחי בשיר

"נאלצתי ללכת להיות יזם. זאת לא היתה בחירה שלי", פותח ואומר ד"ר סובחי בשיר. לדבריו, אחד המשפטים החקוקים בזיכרונו נאמר לו על ידי דני פלוטקין, מי שהיה במשך שנים סגן נשיא כימיקלים לישראל: "מזל שלא קיבלו אותך לטכניון בתור חוקר. אחרת לא היית מקים את אנזימוטק". ובאמת, בשיר מעולם לא חשב שיהיה איש תעשייה. הוא לא התקבל לעבודה מכובדת עם סיום התואר השני בכימיה שימושית מהאוניברסיטה העברית, ולכן המשיך לדוקטורט. גם לאחר שסיים את התואר השלישי שלו מהמכון לטכנולוגיה שוויצרית, אותו מוסד אקדמי שבו למדו גם איינשטיין ופרויד, לא הצליח לקבל משרת חוקר בטכניון. מאוכזב, הוא נאלץ לחפש את דרכו מחוץ לכותלי הממסד.

האקזיט הראשון של בשיר היה בכלל על מגרשי הכדורגל. במשך שלוש שנים שיחק בקבוצת בני סכנין, והיה שותף לעלייתה מליגה ג' לליגה ב', אבל אביו המורה לחץ עליו ללמוד. לאחר שסיים את לימודי הדוקטורט שלו חזר בשיר לארץ. "הסתכלתי מסביבי וראיתי זיתים", הוא נזכר, בראיון ראשון לכלי תקשורת לקראת הופעתו בכנס היזמות של המכון

הטכנולוגי MIT. כיוון שהקשר בין מרכיבי המרגרינה לבין טרשת העורקים כבר היה מבוסס, בשיר רכב על טרנד הבריאות ופיתח טכנולוגיה ליצירת מרגרינה על בסיס שמן זית.

ד"ר סובחי באשיר. הכל התחיל ממטע זיתים צילום: יובל חן

בשנת 1997 רשם את החברה תחת השם "זייתונא". עד מהרה זיהה בשיר את הפוטנציאל הטמון בשמן זית מעבר ליצירת מרגרינה, והחליט לעשות שימוש באנזימים שמקורם בשמן זית גם לתעשיית התרופות ותוספי המזון, לרבות תרופות משפרות זיכרון ושמנים מועשרים בתוספים מורידי כולסטרול. שנתיים לאחר הקמת זייתונא הקים בשיר את אנזימוטק, שנפתחה בשפרעם במסגרת חממת "ניות" מנצרת, שבה השקיע תחילה צבי פרומן, באותם ימים שותף בקרן ההון סיכון מילניום. אליו הצטרף ד"ר הרולד ויינר, המוביל כיום את קרן הקלינטק הישראלית טרה. אליהם הצטרפו האחים עופר וחברת גלעם העוסקת באספקת חומרי גלם למפעלי מזון, שביצעה אף היא השקעה אסטרטגית בחברה.

ממרגרינה לתרופות משפרות זיכרון

לאחר זמן קצר שבו ייצרה מרגרינה, התמקדה אנזימוטק רק בייצור תרופות ותוספי מזון בריאותיים. הסיבה לכך פשוטה: את המרגרינה אפשר למכור ב־10 דולר לק"ג, אך תוספי מזון משפרי זיכרון אפשר למכור ב־5,000 דולר לק"ג, תוך שימוש באותה טכנולוגיה. אנזימוטק, שבה הושקעו 17 מיליון דולר בלבד במשך שש שנים, הגיעה למכירות בהיקף של מיליון דולר בשנת הפעילות החמישית שלה. בשנה שלאחר מכן כבר מכרה ב־3 מיליון דולר, וב־2008 כבר הגיעו מכירות החברה ל־30 מיליון דולר.

"אי אפשר לקנות סקרנות בכסף"

אבל בשיר לא הסתפק בהקמת חברות: לאורך השנים עסק בפיתוח אנזימים עבור שתי חברות ישראליות עלומות, HTL ולייפבונד, וסייע להן לפרוץ לשוק. במקביל, הקים בקיבוץ דליה את טרנס ביודיזל, מפעל שמייצר דלק על בסיס שמני צמחים. חצי שנה לאחר שבשיר חנך את המפעל החדש של אנזימוטק במגדל העמק בהשקעה של 20 מיליון דולר, הוא כבר רואה את התחנה הבאה: "מה שהיה חשוב לי הוא שהחברה תצליח. אחרי שהיא התחילה לייצר ולמכור בצורה יפה, לא היה לי כבר מה לעשות שם".

"אני יכול לשבת מול מתקני הייצור ולהתגאות שזה שלי, אבל אני מעדיף לצאת ולחפש גלגול חדש. כמו כל יזם, רציתי לראות גם מזומן ביד, אז מכרתי את החלק שלי", אומר בשיר. הוא מכר את חלקו בחברה (12% מהמניות) לאחים עופר ולחברת גלעם תמורת כמה מיליוני דולרים, ופרש למעבדות פיתוח אנזימים שהקים בשפרעם.

HTL היתה חברת חממה זעירה במשגב שבגליל, שפנתה לבשיר בבקשה לפיתוח תרופה מבוססת ליפידים, בסיס השומן, המסייעת בהחדרת שומן לפגים המתקשים לאכול בכוחות עצמם. שנתיים לאחר שהחל לעבוד עם HTL על פיתוח המולקולה הייחודית, קיבלה החברה הצעת רכש מחברת צ'ייסי האיטלקית. בתום משא ומתן הסתפקה החברה האיטלקית בשיתוף פעולה מחקרי ושיווקי שבמסגרתו תזרים ל־HTL 26 מיליון דולר למימון מחקר וניסויים קליניים.

עוד חברה שפנתה לבשיר היא לייפבונד, שעבורה פיתח בשיר אנזימים לריפוי פצעים לאחר ניתוח. למרות הסיפוק שהיה טמון בפתרון בעיות של אחרים, חש בשיר שחסר לו פרויקט אישי משלו. "אי אפשר לבנות חברה גדולה על בסיס שירותי קבלנות", הוא אומר. בשיר החליט להשתלב בעולם האנרגיה הירוקה והקים את טראנס ביודיזל על בסיס המעבדות שפיתח בשפרעם, וגייס לה 1.5 מיליון דולר מקרן אקווה אגרו. החברה פיתחה אנזימים שמסוגלים לייצר ביודיזל בתהליך נקי וזול יחסית: החברה מפיקה 250 ליטר ביודיזל ביום במחיר של פחות מעשרה סנט לליטר, כעשירית ממחירי ביודיזל בתהליך אנזימטי רגיל.

תוצר הלוואי של הפקת הביודיזל בטכנולוגיה שמפתח בשיר הוא גליצרין — חומר גלם בעל ערך לתעשיות שונות. "בחרתי ביישום הזה כי הוא חם מאוד ומעסיק את כל העולם. בשנה האחרונה פשטו את הרגל הרבה חברות בתחום האתנול בגלל פאניקה, והעולם מחפש פתרונות זולים יותר — והוא מוצא אותם בביודיזל. נכון להיום, אנחנו הראשונים בעולם שמייצרים ביודיזל בתהליך אנזימטי נקי לחלוטין".

בימים אלה ממש בשיר משיק את הטכנלוגיה של טרנס ביודיזל ליישום מסחרי, בין היתר כחומר ביניים לייצור סבון נוזלי. "המפעל בקיבוץ דליה יוכתר כמפעל הראשון בעולם לייצור ביודיזל בתהליך ביולוגי", אומר בשיר, "אבל אנחנו צריכים למצוא עוד 20 לקוחות כאלה כדי להגדיר את עצמנו כהצלחה". לדבריו, המפעל קיבל הזמנות גם מחברות בברזיל, בקנדה ובסין. מה שלא מפריע לו לחפש גם את הטכנולוגיה הבאה בתחום השמנים: "אני לא מסוגל להפסיק את הקריירה המדעית שלי בשביל כסף, גם אם חברת ענק תרצה לקנות אותי. מאז ששיחקתי בבני סכנין, אני רואה את עצמי כחלוץ. אני שחקן התקפי, אבל לא אגרסיבי, וכמו בכדורגל, אין הצלחה ללא עבודה קשה".

"המדינה מאבדת 20% מהאוכלוסייה"

ד"ר בשיר נולד בסכנין — עיר שבה הוא מתגורר עד היום עם אשתו, פסיכולוגית חברתית, ושלוש בנותיו. למרות סיפור ההצלחה שלו והאנרגיה האופטימיות שהוא משדר, הוא אינו מהסס למתוח ביקורת על המערכת — כיוצא מן הכלל שמעיד על הכלל: "המערכת בישראל לא מנצלת 20% מהאוכלוסייה שלה. יש כאן אנשים מאוד מוצלחים במגזר הערבי, והעובדה שמפספסים אותם היא הפסד של כל התעשייה. אני יכול להעיד על עצמי, כמי שגדל בסכנין, שעד גיל 18 נשארתי בכפר. רק כשהלכתי ללמוד כימיה בתואר הראשון, יצאתי לסביבה דוברת עברית. עשיתי תואר ראשון ושני בכימיה שימושית, ואחרי המאסטר רציתי למצוא עבודה בתעשייה. לא קיבלו אותי: החברים שלי קיבלו עבודה ואותי לא קיבלו, אף על פי שהיו לי ציונים טובים".

נראה שהממסד הפסיד כימאי אחד, אבל ד"ר בשיר הרוויח הזדמנות לבנות לעצמו קריירה שעברה בתחנות דרך מרתקות מסביב לעולם: אחרי שהשלים את הדוקטורט בשוויץ, הוא המשיך לפוסט־דוקטורט בטוקיו.

זו גם היתה נקודה הזמן שבה התגבשה הקריירה שלו סביב אנזימים. "בראשית שנות התשעים התחילו כבר לנבא שבעתיד מוקד הפעילות יעבור מכימיה לכיוון של ביוטכנולוגיה", משחזר בשיר. "תעשיית הכימיה המסורתית החלה לדעוך, ובעולם התחילו כבר לחשוב על ייצור שמצמצם את פליטת המזהמים בתעשיות פטרוכימיות ואחרות. זה היה אחד הגורמים שהביא אותי לבחור בנושא לעבודת הדוקטורט שלי: שימוש באנזימים לפירוק ציאניד". עבודת הדוקטורט של בשיר זיכתה אותו בתואר "העבודה הטובה באירופה בשנת 1992–1993 בתחום המחקר הביוטכנולוגי", וזיכתה אותו גם בפרס כספי.

את שוויץ הוא זוכר בעיקר לטובה, למרות בעיות התקשורת: "הייתי צריך ללמוד גרמנית ואנגלית, ובשוויץ עוד מדברים בניב מקומי. זה היה קשה בהתחלה, אבל עם הזמן התגברתי ולמדתי גרמנית כשפה רביעית". מחסום השפה, כאמור, לא הרתיע אותו גם כשהמשיך לפוסט־דוקטורט של שנה בבירת יפן. "זאת תרבות שונה לגמרי, ובשונה ממדינות אחרות — ביפן הביוטכנולוגיה שולטת בשוק. הם נוהגים לומר שהמשקה הלאומי, הסאקי, הוא העיבוד הביוכימי הראשון בהיסטוריה".