דו"ח טכנולוגי: הפאדיחה של מנכ"ל פייסבוק
תמונות מביכות של מארק צוקרברג נחשפות באתר ונעלמות מיד, בכיר במוזילה קורא למי שרוצה לשמור על פרטיותו לנטוש את גוגל ולעבור לבינג, למה אסור לתת למשטרה סמכות לקחת דגימות DNA, והזכויות המעורפלות על ספרים דיגיטליים
מנוסה מבוהלת שמתחזה לנסיגה
ציינו בסוף השבוע שבלגן ה"תראו, אין לכם פרטיות" כבר העלה עליה את זעמם של פעילי פרטיות. מה שלא העלתי על דעתי היתה המהירות של התהפוכה. לפייסבוק יש היסטוריה ארוכה של יוזמות גרועות שמסתיימות בנפנוף בדגל לבן, אבל זה כבר חריג.
הפאדיחה הגדולה ביותר היתה ש-290 תמונות פרטיות של המנכ"ל והמייסד (?), מארק צוקרברג, בהן גם כאלה שמראות אותו כשהוא שתוי, מצאו את דרכן אל הציבור המרוצה. זאת למרות שהתמונות היו אמורות להיות פרטיות. תחילה ההערכה היתה שמדובר בצעד יח"צ מרשים, שמיועד להבהיר לציבור שאם לצוקרברג אין מה להסתיר, לציבור ודאי אין. אבל אחר כך נעלמו התמונות, אם כי הן עדיין זמינות ל"חברים" של "חברים" של צוקרברג. המסקנה האומללה היא שגם צוקרברג עצמו איננו יודע להשתמש נכון באופציות הפרטיות החדשות שאישר בעצמו.
אחד השינויים שעוררו זעם רב במיוחד היתה העובדה שמעתה, רשימת ה"חברים" של המשתמש הוגדרה כ"מידע זמין לציבור", וכל אחד יכול היה לראות אותה. הפגיעות היו מיידיות: כתב כלכלי חד לשון של רויטרס שמע על הפיצ'ר החדש כשמישהו פרסם את רשימת ה"חברים" שלו באתר השקעות, ככל הנראה למטרות דואר שנאה. ביום שישי פייסבוק כבר נכנסה לתמרון הרגיל שלה – נסיגה צרפתית – והודיעה שהפיצ'ר החדש והמעיק בוטל. עם זאת, הפתרון שלה רחוק מלהיות מושלם: אם "חבר" אחד שלך הוא גם "חבר" שלי, אני יכול לראות את כל רשימת החברים שלך. ורשימת החברים עדיין חשופה לאפליקציות צד שלישי.
זו פרטיות? מה שמביא אותנו ל...
מוזילה נגד גוגל
לפני שבוע הודיע מנכ"ל גוגל, אריק שמידט, שלדעתו אנשים לא באמת צריכים פרטיות. אחרי הכל, פרטיות היא רק לאנשים שעשו משהו רע ושרוצים להסתיר אותו. ההצהרה, שבאה מצד מנכ"ל חברת המעקב הגדולה בעולם, עוררה הדים רבים. מומחה האבטחה הידוע, ברוס שנייר, ענה יפה על השאלה הזו, מדוע אנשים צריכים פרטיות, כבר ב-2006.
אבל התגובות לדברי שמידט לא מגיעות רק מיפי נפש שחושבים שמותר להם לשיר במקלחת בלי שגוגל תקליט. יש לה גם השלכות עסקיות. אחת השותפות החשובות של גוגל היא מוזילה, היצרנית של הדפדפן העצמאי פיירפוקס. מוזילה משמשת, בין השאר, כעלה תאנה של גוגל: האחרונה מרבה לנפנף בה בתור הוכחה למחויבותה להאזין למשתמש הקטן וכראיה שהיא עדיין לא מיקרוסופט. מערכת היחסים העסקים ביניהן מסובכת: גוגל מממנת את רוב הפעילות של מוזילה, ובמקביל מוציאה דפדפן מתחרה, כרום.
ומתחיל להסתמן שהסטטוס של עלה תאנה מתחיל לעלות לכמה בכירים במוזילה על העצבים. אסא דוצלר, מנהל הפיתוח הקהילתי של מוזילה, התייחס לאמירה של שמידט במילים "זה היה אריק שמידט, מנכ"ל גוגל, אומר לכם בדיוק מה הוא חושב על הפרטיות שלכם. אין כאן שום 'עמימות' ושום 'דברי הוצאו מהקשרם'. צפו בסרטון."
ודוצלר לא מסתפק בהוצאת קיטור. הוא לקח את זה הלאה. הוא הדגים באיזו קלות אפשר להעביר את חלון החיפוש של פיירפוקס מגוגל לבינג – וקרא למשתמשים לעשות בדיוק את זה. "כן," הוא אמר, "לבינג יש מדיניות פרטיות טובה יותר משל גוגל". בכיר אחר בקרן מוזילה, כריסטופר בליזרד, הזכיר: "כולם יודעים שכל עמוד שאתה מבקר בו בכרום נשלח לגוגל, נכון?"
כשזה מגיע ממי שמהווה את התחרות הכבדה ביותר לאינטרנט אקספלורר, זה צריך לכאוב.
למה לא לתת להם DNA
לפני כשבוע, אישרה הכנסת את חוק המאגר הביומטרי. וכדי לומר לנו מה חושבים חברי הכנסת על פרטיות, פחות ממחציתם טרחו כלל להגיע להצבעה. אישית, אני חושב שההיסטריה מפני החוק היא מוגזמת, אבל מקרה שהיה בבריטניה צריך להזהיר מפני מתן סמכויות למשטרה לקחת DNA מאזרחים.
דיווחנו כבר שמשטרת דורהאם מודאגת מהעובדה שצעירים מקומיים מסממים את עצמם במפדרון, חומר מותר בבריטניה (ואסור בישראל), ושהדיווח המשטרתי שעוות על ידי התקשורת הוביל להיסטריה מפני "סם תלישת אשכים".
מסתבר שיש סיבה אחרת לגמרי להיסטריה. משטרת דורהאם החליטה לפעול כנגד המשתמשים במפדרון, שהוא, כזכור, סם חוקי לגמרי בבריטניה. המשטרה טוענת שמדובר בחומר שנמצא "במרחק מולקולה אחת" בלבד מאקסטזי, ואיכשהו רואה בכך אישור לפעול כנגד משתמשי הסם. לדבריה, היא תעצור את המשתמשים, ותיקח מהם DNA, ושייתכן שלמעצר "יהיו השלכות חמורות" עבורם.
כשניסה הרג'יסטר לברר מהן ההשלכות הקשות שיש לשימוש בחומר מותר, הוא לא הצליח לקבל תשובה רשמית לא ממשרד הפנים ולא מהמשטרה, שרק רמזה שיתכן לעובדה תהיה השפעה על הצלחתו בעתיד של משתמש מפדרון למצוא עבודה. כלומר, היא משתמשת בסמכותה לקחת דגימת DNA כדי להשיג את מה שמכונה Chilling Effect – הפחדה והשתקה.
כמובן, זה קצת יותר מורכב בשביל משטרת ישראל, שהפחדה היא הכלי הראשון שלה והשתקה – באמצעות תחיבה מהירה וחוזרת של מכשיר קשר לפיו של האזרח – הכלי השני, אבל לפעמים אפילו כלבים זקנים מסוגלים ללמוד תרגילים חדשים.
למי שייכים הספרים הישנים?
ויליאם סטיירון היה סופר אמריקאי מוערך בסוף המאה ה-20, שכתב בין השאר את "בחירתה של סופי" וספר אוטוביוגרפי, Darkness Visible, על השפעותיה של מחלת הדיכאון. עם זאת, הוא פחות מוכר כיום, ומשפחתו – שיש לה את הזכויות על ספריו – רצתה להוציא את הספרים במהדורה דיגיטלית.
מתברר שזה לא כל כך פשוט. ההוצאה של סטיירון, Random House, לא חולקת על כך שלמשפחה יש הזכויות על הספרים המודפסים, אבל מתעקשת שמשום שהחוזה של ראנדום עם סטיירון לא אומר שום דבר על מהדורות דיגיטליות, הזכויות שייכות לה. המשפחה, מצידה, טוענת שהסיבה שהחוזה לא אומר שום דבר היא בגלל שסטיירון מת ב-2006, לפני שמישהו בכלל שמע על הקינדל, אף אחד לא דיבר על זכויות דיגיטליות – ולכן הן שייכות להם.
ישנם ספרים רבים, כמסתבר, שנכתבו מזמן, שנחשבים לקלאסיקות ושמכניסים תזרים מזומנים לא רע להוצאות הספרים, והן חוששות להעלות בפורמט דיגיטלי. הסיבה: העותק הדיגיטלי זול יותר. לעתים זול משמעותית יותר. המשמעות היא שיש הרבה מאד ספרים שהציבור לא יכול לקבל עותק דיגיטלי שלהם – לא עותק חוקי, על כל פנים – במשך הרבה מאד זמן, לעתים עד שיחלפו 70 שנות זכויות היוצרים שלאחר מות המחבר.
הבשורה החיובית היא שב-2002 דחה שופט את טענתה של ראנדום שיש לה זכויות גם על מהדורות דיגיטליות של ספרים שהוציאה, מפני שהחוזה כולל סעיף שמותיר לה את הזכויות על שימוש בספר בכל מה שהוא "book form". השופט קבע שהזכויות הללו לא כוללות ספר דיגיטלי. החדשות הפחות חיוביות הן שזה היה הליך קדם-משפטי, שהמקרה מעולם לא הגיע לבית משפט, שככל הנראה התעשיה תתעקש על קרב מחודש על כל כותר וכותר.
קצרצרים
משום מראית עין: ועדת האתיקה של מערכת המשפט של מדינת פלורידה קבעה בסוף השבוע כי עורכי דין ושופטים במדינה אינם יכולים עוד להיות "חברים" זה של זה בפייסבוק. הוועדה מצאה ש"חברויות" כאלה יוצרות את הרושם שלעורכי הדין יש השפעה בלתי ראויה על השופטים, והורתה להם לנתק את החברויות. אז מעכשיו תהיה להם השפעה בלתי ראויה עליהם, רק בלי שהם יודיעו על כך בציבור. סוג של התקדמות, אני מניח. עם זאת, אישרה הוועדה לשופטים להיות "חברים" של שופטים אחרים, ולהיות מעריצים שלהם אם וכאשר השופט מעמיד עצמו לבחירה. החלטת ועדת האתיקה איננה מחייבת, אלא אם יעלה הרצון מלפני בית המשפט העליון של פלורידה, אבל ההערכה היא שעורכי הדין יצייתו לפסיקה ולו לשם זהירות.
אם שמעתם מסוממי אייפון מגינים בתקיפות על הג'יזספון שלהם, למרות שהוא מורכב מ-80% הייפ ו-20% מחשב כף יד מוצלח, ותהיתם על עצם הפנאטיות באנשים שאינם פנאפלים ידועים, יתכן שנמצא הפתרון לתופעה. חברת האנליסטים Strand Consult הוציאה מסמך – ששמו המלומד הוא "כיצד יתארו פסיכולוגים בעתיד את תופעת האייפון" – ובו היא מגיעה למסקנה שרוכשי אייפון לוקים בתסמונת שטוקהולם. כלומר, הם חולקים הגאדג'ט את אותה מערכת יחסים מסובכת שיש בין בני ערובה ובין שוביהם. כשירות לציבור, Strand מגישים גם את רשימת עשרת המיתוסים של האייפון.
צחוקים: יומיים אחרי ש-AT&T החליטה להגביל את הגלישה של משתמשים כבדים (שיעול, משתמשי אייפון, שיעול), משום שהרשת שלה – במיוחד בסאן פרנסיסקו וניו יורק – לא עומדת בעומס, קרסה רשת הדור השלישי שלה בסן פרנסיסקו. הדיצה היתה רבה בקרב בלוגרי טכנולוגיה.
קוראים חדי עין של הטור ודאי הבחינו במה שעבדכם המיוזע זיהה כבר לפני שבוע וחצי: פרץ פעלתנות חריג של שפן האנרג'ייזר של גוגל. אין יום שבו מפעל השוקולד לא מנפיק איזה שתי הודעות לעיתונות, במינימום. מה קורה פה, לעזאזל? לטענת הבלוג טקראנץ' – שימו לב למילת הקוד המסתייגת – לגוגל יש מנהג של "הקפאת פרויקטים" בדצמבר: פרויקט שלא נגמר עד תאריך מסוים, נדחה משמעותית. ועל כן כל המהנדסים עובדים שעות נוספות כדי לסיים אותו לפני הדדליין. שיטה מרשימה לתמרוץ עבדי שכר, אם זה נכון.
דיווחנו על עלילותיו המשונות של הקראנצ'פד, מחשב הלוח שיזם עורך טקראנץ' מייקל ארינגטון, ולכן צריך לדווח גם על כך שהיא עברה סופית לחדשות המשפט: מייקל ארינגטון,
שכזכור טען ששותפו העסקי גנב לו את הרעיון, הגיש בסוף השבוע תביעה כנגד Fusion Garage בשל, בין השאר, מרמה והונאה, גזילה של רעיונות עסקיים, הפרת חובת אמון, תחרות בלתי חוקית וכל סעיף אחר שהצליח העורך דין בדימוס למצוא. הדבר הפשוט – והקצת מנוול – הוא לומר "מה יצא לך מזה", אבל אני בספק אם הייתי מגיב אחרת אם מישהו היה עושה לי טריק כזה.
- "דו"ח טכנולוגי" בכל יום בתיבת המייל שלכם. להרשמה לניוזלטר לחצו כאן (ובחרו
בתיבה הרביעית)
- לטורים הקודמים של "דו"ח טכנולוגי" -
dailytech.calcalist.co.il.
- ל-RSS של "דו"ח טכנולוגי"