"אתה לומד לאהוב את הקישון. זה ג'וק שלא עובר לך"

מוצר מרכזי: טכנולוגיה שמוסיפה תערובות ביו־פולימריות שהופכות אשפה לפלסטיק, לבטון ולחומרים שמישים אחרים

שנת הקמה: 2007

מייסד: יובל תמיר

מספר עובדים: 10

גיוסים עד כה: 7 מיליון דולר

משקיעים בולטים: יהודה פרל ופרנק פלנטוני

כשנכנסים למשרד של נובה ארנה במושב אביחיל, קשה לשער שפעם הוא היה אורווה. מבחוץ גינה ירוקה ומלבלבת, בקצה לול תרנגולות ומנגד נשקף מטע עצי מנגו צעירים. לפני כשנה החליטו בני הזוג יובל וטל תמיר, מנהלי החברה, לעבור למשרד הזה לאחר שביתם, העומד ממש מעבר לחצר, כבר לא התאים לחברה שמעסיקה כמה מדענים, מהנדסים ואנשי שיווק.

מכאן הם כבר הובילו מהפכה אחת בהצלחה. יובל, לשעבר קצין בשייטת 13 שהשתחרר אחרי 22 שנות שירות בחיל הים, הנהיג עם אשתו את המאבק שהמדינה תכיר במחלת הסרטן של יוצאי השייטת, לאחר שהוא עצמו לקה בשני סוגי סרטן והחלים מהם. ניצחונו היה כפול: המדינה מכירה כיום ביותר מ־400 יוצאי שייטת כחולי סרטן נכי צה"ל, באלה שלא שרדו את המאבק במחלה כחללי צה"ל ובמשפחותיהם כמשפחות שכולות. נוסף על כך, יוצאי השייטת שלא לקו במחלה נבדקים כיום מדי שנה בידי מינהלת שהוקמה עבורם - וגילתה 180 חולים חדשים בשנתיים האחרונות.

אבל מבחינת הזוג תמיר, המאבק טרם הסתיים. "התובנה הזו, שלפיה יש קשר בין הצלילות בקישון לבין הסרטן, מובילה גם לכיוונים אחרים", אומר תמיר, שמאחוריו מדף שעליו מונח די.וי.די של הסרט "ארין ברוקוביץ'" המגולל את סיפור מאבקה של גיבורת סביבה אמריקאית. "בדיונים בכנסת ישבתי עם מנהלי מפעלים, מהמזהמים הגדולים בישראל, ופתאום הבנתי שהם אינם אנשים רעים שמרעילים את הבארות של כולנו מתוך זדון, אלא שאין להם פתרון כלכלי אמיתי לבעיית הפסולת. כבר אז הבנתי שהפתרון לבעיית הזיהום חייב להיות כלכלי. ידעתי שאצטרך לחפש אותו בשדה של הפסולת, במקורות המים, במי התהום, שהזיהום בהם הוא המקור מספר אחת לתחלואה כיום".

יובל תמיר צילום: נמרוד גליקמן

לא מתקרבים לפסולת

תמיר החל לעבוד לפני חמש שנים על הפרויקט החדש שלו: פתרון כלכלי וירוק לבעיית הפסולת. לפני שנתיים הוא ייסד את נובה ארנה עם אשתו טל, המשמשת מנכ"לית. החברה עוסקת במיחזור אשפה לא ממוינת והופכת אותה בתהליך מורכב לכמעט כל דבר שניתן להעלות על הדעת. אלכימיה, אם תרצו. מהאשפה שאנו זורקים יוצר תמיר מאות מוצרים שימושיים: טוף ודשנים לחקלאות, מוצרי פלסטיק כגון כיסאות ועציצים, מוצרי זכוכית, מוצרי בנייה, לבני בנייה או רצפות בסגנון אקרשטיין, שוברי גלים ואפילו מוצרי מיגון בפני ירי דוגמת אפוד קרמי סינתטי. "אדם מייצר 2 ק"ג אשפה ביום. תכפיל את זה ב־6.7 מיליארד אנשים שחיים על פני הגלובוס ותקבל מספר בלתי נתפס, בייחוד אם יודעים שכל טונה אשפה שוות ערך לגזי החממה שמייצרת מכונית שנוסעת במשך שנה תמימה בכביש", אומר תמיר.

תמיר נשמע ספקן בנוגע לתהליכי הפרדת אשפה שבהם החלו מדינות רבות בעולם. "אתה יודע מה עושים בגרמניה עם כל המכלים הנפרדים לפלסטיק, לזכוכית ולנייר? באה משאית אחת שאוספת את כולם. בארצות הברית בכלל לא משקיעים בהפרדה, אלא בלהיפטר כמה שיותר מהר מהאשפה באמצעות יצוא טונות של פסולת לאיים מבודדים באוקיינוס השקט. רוב הפסולת בעולם מושלכת לשריפה שפולטת לאוויר גלונים רבים של גזי חממה או מוטמנת באדמה. אף אחד לא רוצה להסתכל על פסולת. עובדה - אין שום פריצת דרך בתחום הזה בעולם".

לדעת תמיר, הטבע הוא המודל הטוב ביותר. בתהליך ייחודי, הטכנולוגיה של נובה ארנה מפעילה לחץ וחום על השאריות שהופכות בתוך דקות לאשפה - תהליך שבטבע אורך מיליוני שנים כדי להפוך פסולת אורגנית לנפט או לגז טבעי. לאחר שהאשפה נאספת, היא נגרסת ומיובשת, עוברת עוד תהליך של בחישה עם תוספי פולימר ביולוגי שקשורים בחומר שאותו רוצים להשיג, ומשם היא מושלכת ל"קופסה הירוקה", מכונה שמייצרת את חומר הגלם הרצוי, למשל פלסטיק. "תעשיית הפלסטיק מוטית לפי מחיר הנפט", אומר תמיר. "אנחנו נוכל להתחייב על מחירים יציבים, כי פסולת תמיד תהיה, ובמחצית העלות".

כמו בבטר פלייס

למיזם הצטרף אייל איילון - לשעבר סגן נשיא שטראוס־עלית, האיש שמאחורי הצלחת האסטרטגיה הבינלאומית של שטראוס, ומנהל הפיתוח העסקי של החברה, כריס סבן. אחריהם הצטרפו מדענים מהטכניון ומומחים מתחומים שונים.

ל"כלכליסט" אף נודע שלפני כחצי שנה הצטרפו לחברה שני משקיעים אסטרטגיים: יהודה פרל, מי שמכר תמורת 45 מיליון דולר את חלקו בחברת מוצרי המזון האמריקאית סברה לתאגיד פפסיקו, ופרנק פלנטוני, לשעבר מנכ"ל נוברטיס ונשיא חברת המזון גרבר העולמית. שניהם השקיעו 7 מיליון דולר, וסללו את הדרך להצטרפותה של עוד קבוצת משקיעים שבראשה עומד אבנר ארזי. קבוצה זו מעוניינת לקבל את הזכיינות על ייצור התערובות בישראל, במבנה בעלות שייתן לה 40% מהקבוצה. תמיר עצמו סירב לאשר את הידיעה.

על השולחן המרכזי במשרד של תמיר מונחות כמה לבני בנייה שחורות. אבל תמיר גאה בלבנה אחת, קטנה ומרוכזת במיוחד. הוא מחזיק אותה בידו ומנופף בה בגאווה. "זו בוצה מהקישון, שהוספנו לה חומרים שמנטרלים אותה מהרעילות שלה", הוא אומר בחיוך מר. "אתה מתרגל לריחות של הקישון, לומד לאהוב אותו. זה ג'וק שלא עובר לך. אחד הדברים החשובים בחיים הוא להביט קדימה ולא אחורה. לא צירפתי לחברה יוצאי שייטת, כי רציתי לעשות ניתוק מוחלט, אבל אני אדם של סגירת מעגלים". מהבוצה הרעילה של הקישון ושל נמל חיפה, הוא טוען, אפשר לייצר שוברי גלים ולחוס על הרים, שכבר לא יצטרכו לחצוב אותם. גאוותו של תמיר היא הפיכתו של הקישון לסמל הזיהום, ונובה ארנה היא עבורו המשכו של המאבק לטיהורו.

ההבטחה: "הייתי מצפה שהמדינה תאמץ במקרה שלנו את אותה רמה של חשיבה אסטרטגית וחזון, כפי שהיא מראה בפרויקט החשוב של בטר פלייס", אומר תמיר, שמפנטז על השארת כל הפעילות בישראל. "באירופה נותנים לך יורו על כל יורו השקעה, אם אתה מעסיק יותר מעשרה עובדים. ביקרתי בסין ואפילו שם מאוד התעניינו בפרויקט, אבל אם נצליח להקים את כל האופרציה בארץ זו תהיה תעשייה שלמה שתעסיק אלפי עובדים".

חץ אקולוגיה: מייצרת אנרגיה מזבל

מוצר מרכזי: מפעל למיון אשפה על ידי זרמי מים, מיחזור וייצור חשמל

שנת הקמה: 1996

מייסדים: בועז צדיק, ישראל פייג ויחזקאל עזר

מספר עובדים: 35

גיוסים עד כה: 15 מיליון דולר

משקיעים בולטים: בועז צדיק, ישראל פייג, יחזקאל עזר וקונסנזוס ביזנס גרופ 

יאיר צדיק צילום: אוראל כהן

הפתרון העיקרי כיום להתמודדות עם כמויות האשפה האדירות שישראל מייצרת הוא הטמנת פסולת באתרים בדרום הרחוק. אם רוצים להיפטר לגמרי מהאשפה, מייצאים אותה להטמנה במדינה רחוקה. אלא שלמרגלות גבעת חיריה, לשעבר בירת הפסולת של ישראל, פועל מפעל המיחזור של חץ אקולוגיה - ששכפולים שלו צצים בעולם כפטריות אחרי גשם.

בכל יום נשלחים למפעל המיחזור של חץ כ־200 טונות ממיטב פחי הזבל של גוש דן: פסולת אורגנית, פסולת כבדה, פסולת בניין, גזם, עץ, צמיגים ומה לא. הפסולת מושלכת לבריכת מיחזור שפותחה בחברה, ושם היא ממוינת בטכנולוגיה ייחודית להפרדת אשפה באמצעות זרמי מים. הפסולת הכבדה, כמו מתכות וברזל, שוקעת. הפסולת הקלה, כמו ניילון ופלסטיק, עוברת תהליך גריסה ומועברת לתהליך מיחזור. הנירוסטה הממוחזרת נמכרת ב־1,500 דולר לטונה, וברזל ב־160 דולר לטונה. את הניילון והפלסטיק מוכרים לסין במחיר שנע בין 600 ל־700 דולר לטונה. החלק האורגני של האשפה עובר תהליך אנאירובי (ללא חמצן) שבעקבותיו נוצר ביו־גז ש־70% ממנו הוא גז המתאן - גז טבעי המייצר אנרגיה בהספק של 1.1 מגה־ואט לשעה. חלקו מיועד לצורכי הפעלת האתר וחלקו נמכר לחברת החשמל. בנוסף, בסיום התהליך נוצר מהחלק האורגני דשן. מתוך 150–200 טונות אשפה המועברת למפעל חץ בחיריה ביום אחד, כ־80% מהן עוברת תהליך של מיחזור מלא.

ב־2002–2003 נרשמה הטכנולוגיה כפטנט ברשם הפטנטים בישראל, בארה"ב, באירופה ובסין. השנה החל לפעול אתר לטיפול פסולת בסידני, עבור חברת אשפה מהגדולות באוסטרליה, WSN environmental solution, שבעתיד יוכל לטפל ב־300 טונות אשפה ליום ולייצר מהן 2.5 מגה־ואט בשעה. החברה זכתה בפרויקט נוסף בסידני, שבנייתו תחל בסוף השנה והוא אמור להתחיל לפעול בתוך כשנתיים וחצי.

באפריל האחרון זכתה החברה בפרויקט בדרום קליפורניה בהיקף של 17 מיליון דולר עבור אחת מחברות האשפה המרכזיות באזור לוס אנג'לס, CR&R, ובמסגרתו תטפל חץ אקולוגיה ב־50 אלף טונות אשפה בשנה.

ההבטחה: חץ אקולוגיה תמשיך למכור מפעלים ורישיונות לטכנולוגיה שלה, ושואפת גם להיות הבעלים והמפעילה הבלעדית של המתקנים. אך חזונה האמיתי הוא להיות מפעל האשפה הראשון בעולם שמייצר ביו־דיזל בתהליך אנזימתי ירוק.