דו"ח טכנולוגי: רשתות חברתיות על הכוונת
האקרים מעלים את הרשתות החברתיות על ראש שמחתם, מנכ"ל עיתון שהקפיד לגבות תשלום גם ברשת מרוצה מעצמו, הצלמים הבריטים יוצאים לכבוש מחדש את הרחובות, ו-Wired בניסוי מעניין: האם תוכלו להיעלם?
מאגרי מידע ממשלתיים זה פאסה
רשתות חברתיות נמצאות יותר ויותר על כוונותיהם של אנשים בעלי יותר מדי זמן פנוי, נטיות אנטי חברתיות ורצון עז בקבלת ממון בלי יותר מדי עבודה. לאחרונה, למשל, התברר שחשבון טוויטר שימש להפעלת סוסים טרויאניים. וטוויטר לא היה היחיד: גם פייסבוק ומייספייס הפכו למטרות.
דו"ח חדש של ה-Web Hacking Incident Database מצא שבמחצית הראשונה של 2009, קבוצת השוק הנפגעת ביותר מתקיפות האקרים היתה רשתות חברתיות; ב-2008, לעומת זאת, הקבוצה הנפגעת ביותר היתה אתרים ממשלתיים ואתרי אכיפת חוק.
מומחים מסבירים שרשתות חברתיות הן "סביבה עשירה במטרות", בהתחשב במספר הקורבנות הפוטנציאליים שמדווחים על טיב ארוחת הצהריים שלהם. יתר על כן, אם הצליח המחבל להשתלט על חשבון אחד, הוא יכול לפגוע בכל "החברים" של אותו משתמש – והם יהיו חשדניים הרבה פחות כלפי קישורים מפוקפקים שישלח להם, משום שהם "מכירים" אותו, לכאורה.
יצוין, עם זאת, שהיקף המחקר שבבסיס הדו"ח לא גדול במיוחד – 44 תקריות בלבד – וזאת משום שהוא מתמקד בתקריות שגרמו נזק ושגררו דיווח ציבורי. התקפת ההאקינג המקובלת ביותר היא השחתה של אתרים, כי אין כמו קצת ונדליזם כדי להודיע שאתה בנאדם ערכי.
לגבות תשלום בעידן החינם
עיתונים קורסים בקול רעם ו/או דממה דקה על ימין ועל שמאל, והמנכ"ל של הפייננשייל טיימס מרשה לעצמו חיוך מרוצה, כזה של האיש שראה את זה בא לפני שבע שנים.
הפייננשל טיימס. מאמין בערך העיתונאות שלו צילום: cc-by-Financial Times כולם צחקו על ג'ון רידינג, כשהחליט בשנת 2002 שהעיתון שלו דווקא יגבה תשלום עבור התוכן המקוון שלו. הוא מאפשר למשתמשים לקרוא עד 10 מאמרים בחודש בחינם, ועבור השאר הם צריכים לשלם טבין ותקילין. כולם אמרו אז שעתיד הרשת הוא חינמי, שמה שחשוב הוא לא ה"תוכן" – המילה המציינת את מה שבא בין הפרסומות – אלא הפרסומות וה"עיניים" שצופות בהן. "חינם" היה הרווח החדש.
זה היה מזמן, כאמור. הגלגל מתהפך במלוא המהירות, עיתונאים שמו לב שמודל החינם מגיע לסופו, איל התקשורת רופרט מרדוק הכריז רשמית שכל אתריו יהיו בתשלום בתוך שנה, ועכשיו כולם מנסים להבין איך בכל זאת לעשות כמה זלוטעס מהיצירה שלהם.
הפייננשייל טיימס איבד, כמו כולם, חלק מהפרסום שלו – 20% לפחות – ו-7% מהלקוחות המשלמים. אבל הוא גובה מחיר גבוה עבור המוצר – 300 דולר לשנה – וזה מאפשר לו לשרוד, ולא רק לשרוד אלא גם להוציא עיתון ששווה קריאה. יתר על כן, הקוראים שלו כבר הורגלו. איך יצליחו עיתונים אחרים, שהרגילו את קוראיהם שלא לשלם, לשנות את ההרגל הזה – זו השאלה שעדיין אין עליה תשובה. עכשיו שוקלים בפייננשייל טיימס לאפשר ללקוחות לרכוש מאמרים תמורת תשלומים קטנים במיוחד עבור כל מאמר (micro-payments), ורידינג מרוצה: "הכל," הוא אומר, "נובע מאמונה בערך העיתונאות שלנו. ואנחנו די מרוצים מהאופן שבו דברים הסתדרו".
האם אתם יכולים להיעלם?
עד כמה מסובך להיעלם, בעולם המודרני?
זו השאלה, והאתגר, שהציב לעצמו המגזין Wired. הוא העלה כתבה מרתקת על הדרך שבה אנשים מנסים, ובדרך כלל נכשלים, בהיעלמות מחייהם הקודמים. העידן הדיגיטלי, כמובן, הפך את מימוש הפנטזיה הזו, אחת העתיקות ביותר בעולם (אודיסאוס, מששב מטרויה לביתו באיתקה, יוצא בתוך זמן קצר למסע נדודים אחרון, שממנו הוא יודע שלא ישוב), למסובכת הרבה יותר, עד בלתי אפשרית.
עד כמה זה מסובך? ה-Wired הציע תחרות: הסופר אוואן ראטליף ינסה להיעלם למשך חודש. אפילו עורכי Wired לא ידעו איפה הוא. כדי להקשות עליו, ראטליף יישאר בארה"ב, ימשיך להשתמש בסלולרי שלו וימשיך לעדכן את הרשתות החברתיות שבהן הוא חי – דברים ש"נעלם" אמיתי לא היה עושה. מי שיצליח לזהות את מיקומו של ראטליף, יזכה בפרס של 5,000 דולר. ציידיו של ראטליף לא יזכו בפרס אם יבצעו עבירה על החוק במהלך החיפוש, יפגעו בו פיזית או יצרו קשר עם משפחתו. יהיה מעניין.
"אני צלם, לא טרוריסט"
כל צלם חובב, וכנראה גם כל צלם מקצועי, מכיר את הרגע הזה: אתה עסוק בשלך, מצלם משהו לא מזיק, כשלפתע ניגשת אליך איזו מוטציה – המראה הכללי הוא אנושי, אבל בדרך כלל יש גידול מסגיר באזור האוזן – ודורשת ממך להסביר את קיומך, תוך שהיא מתחזה באופן משכנע למדי למאבטח/שוטר/שוטר תאגידי/איש היחידה המיוחדת לחיסול בני ערובה/ שב"כניק. בדרך כלל היא ממשיכה בהשמעת דרישה להתאדותך המיידית מהמקום, תוך השמעת הטענה חסרת הבסיס ש"אסור לצלם כאן".
הפתרון הנכון הוא הצהרה על כך שאתה עיתונאי. זה עובד, מנסיוני, גם אם אין עליך תעודת עיתונאי. אבל זה מצריך נחישות. אפשר גם ללכת על "אזרח שחי במדינה חופשית", אבל זה מצריך לא רק נחישות אלא גם אומץ.
בבריטניה, שעד לאחרונה היתה מדינה חופשית למדי ושעדיין אין בה חובת נשיאת תעודה מזהה, הצלמים מתקשים להתרגל למעבר החד למדינת-מעקב. יותר ויותר צלמים מדווחים שהפכו קורבן למפגע המשטרתי, היינו שוטרים שמודיעים להם חד וחלק שאסור להם לצלם באזורים ציבוריים או הדורשים מהם להזדהות, מה שנחשב שם להטרדה. המשטרה – כאן, שם ובכל מקום – גם מאד לא אוהבת שמצלמים את אנשיה. שם דורשים ממך לפקסל את התמונה; כאן ידרשו ממך למחוק אותה.
לאחרונה אירעו בבריטניה שורת תקריות, שבמהלכן נעצרו צלמים בשל "אי שיתוף פעולה עם קלגס בעת מילוי תפקידו" ושוחררו מיד אחר כך. בשתי תקריות מעצבנות במיוחד, נעצר צלם משום שהיה, להערכת השוטרים, "גבוה מדי". לצלמים הבריטים נמאס, וכ-200 מהם – בעיקר צלמים מקצועיים – התאגדו בסוף השבוע בפאב (אלא מה), והצטלמו, כל אחד, עם השלט "אני צלם, לא טרוריסט". הם הקימו אתר, הכולל בין השאר "כרטיס מעצר" שמפרט את זכויותיו של הצלם ואת החקיקה בנושא, כמו גם מפת גוגל-מאפס, שמציינת את האזורים שבהם המשטרה דיקטטורית במיוחד.
קצרצרים
בנסיון להסב את תשומת לב הציבור לזיקוקים שמשווקת אפל – היא קוראת להם אייפודים – הקימו אנשים שוחרי טוב אתר ובו משחק פלאש. נסו, ילדים, לטאטא כמה שיותר אייפודים מתפוצצים מתחת לשטיח של אפל קודם שיאזל הזמן.
קבוצה של מוקירי זכרו של אלן טיורינג, האיש והמבחן, פתחה לאחרונה בקמפיין שדורש מהממשלה להתנצל בפניו. טיורינג, המוח שמאחורי פריצת מכונת ההצפנה הנאצית - האניגמה - ובמובנים מסוימים אחת הסיבות לכך ש"העולם נשלט על ידי הנאצים" הפך ממציאות לז'אנר פופולרי של היסטוריה אלטרנטיבית, הורשע בהומוסקסואליות ב-1952 והקריירה שלו חוסלה; ב-1954 התאבד באמצעות רעל. הומוסקסואליות היתה בלתי חוקית בבריטניה עד 1967 (ובישראל, עד 1988).
המלאך המשוטט של אפל, סמנכ"ל המכירות פיל שילר, הציל בסוף השבוע עוד אפליקציה משיניה החדות של האפסטור, החנות המקוונת של אפל. האפליקציה, Rising Card, היתה אפליקציית-אשליות, ואפל דחתה אותה בטענה המקורית שהיא "מבלבלת את הלקוחות". אם הג'וב החדש של שילר הוא סתימת דליפות ואסונות יח"צ באפסטור, כדאי לקוות שלאפל יש תקציב שעות נוספות נדיב.
מאחר שמסתמן שאתר פיראט ביי יטבע בזמן הקרוב – אם ייקנה על ידי GGF הוא אמור להפוך לחוקי, אם לא ייקנה הוא כנראה לא ישרוד – כמה גנבי תוכן עושים מאמצים נואשים להציל את מה שאפשר, והם העלו את הארכיון של האתר לרשת. גודלו של הארכיון הוא כ-21.3 ג'יגה-בייט.
מחזמר חדש, Next to Normal, עלה לאחרונה בברודווי. הסיבה שהידיעה הזו לא מופיעה במדורי הבידור היא הגימיק השיווקי של המחזמר: הטקסט שלו נשלח למנויי טוויטר, שורה אחר שורה, לעתים בקצב של 35 עדכונים ביום. הקהל, מתקבל הרושם, מרוצה והצביע ברגליים - ובקופות.
- "דו"ח טכנולוגי" בכל יום בתיבת המייל שלכם. להרשמה לניוזלטר לחצו כאן
(ובחרו בתיבה הרביעית)
- לטורים הקודמים של "דו"ח טכנולוגי"
- dailytech.calcalist.co.il.
- ל-RSS של "דו"ח טכנולוגי"
