דו"ח טכנולוגי: פייסבוק מנסה לחנוק את טוויטר
לרכישת הסטארט-אפ FriendFeed יש ערך אסטרטגי מבחינת פייסבוק, עובדים מתחילים לדרוש תשלום על השעות הנוספות שלהם על הבלקברי, הריגול בבריטניה חודרני מתמיד, ואיך ה-SMS פוגע באינטליגנציה
פייסבוק מסירה את הכפפות
הבוס של פייסבוק, מארק צוקרברג, נורא רצה לקנות את טוויטר לפני שנה. בטוויטר סירבו, ראשית משום שהם מעדיפים להיות עצמאיים, ושנית משום שצוקרברג הציע להם כסף-מונופול – מניות של פייסבוק. עם זאת, בטוויטר מודעים היטב לסכנה האורבת מצד צוקרברג: מהמסמכים הפנימיים של טוויטר, שנגנבו לפני כחודש ופורסמו בבלוג הטכנולוגיה טקראנץ', עולה שמנהלי החברה חוששים מכך שפייסבוק תחקה אותם ותחסל את הנישה שלהם.
מדובר בחשש מוצדק לחלוטין: בחצי השנה האחרונה, כמעט כל מה שעושה פייסבוק מיועד להפוך אותה לדומה יותר לטוויטר. מאז יוני אופציית הפרסום הבסיסית של פייסבוק איננה מיועדת להפיץ את המידע שלך לחברים, אלא לעולם כולו. אתמול (ב') הציגה פייסבוק את המשמעות של הצעד הזה: החיפוש בה מאפשר עכשיו לראות את כל המידע הפומבי שהציגו משתמשים. כלומר, היא הפכה מכלי למעקב אחרי מה שעושים החברים שלך למעקב אחרי מה שכולם חושבים על מה שקורה. או במילים אחרות - פייסבוק הופכת לטוויטר עם הרבה יותר מדי פיצ'רים והגבלות.
בצעד נוסף בכיוון, רכשה אמש (ב') פייסבוק את FriendFeed, שירות אגרגציה לבלוגים ומיקרו-בלוגים שהתמחה בעיקר בבאזז סביב עצמו: הוא זכה להמון התלהבות מצד פנאטי טכנולוגיה מריירים (החסיד הבולט שלו הוא רוברט סקובל, שדווקא לא נוטה לרייר), ולהתעלמות מוחלטת משאר היקום. עוד לא ברור מה תעשה איתו פייסבוק, גם לא ברור כמה שילמה עליו (השמועות אומרות כ-47 מיליון, מתוכם 15מיליון במזומן והשאר במניות פייסבוק, מה שאומר שיש קונים לכסף המונופול של צוקרברג), אבל מתקבל הרושם שהיא רוצה לשים יד על המייסדים יותר מאשר על הסטארט-אפ עצמו.
סקובל העריך בבלוגו שהמשמעות היא ש-FriendFeed תהפוך למחלקת המחקר והפיתוח של פייסבוק – הוא ציין בעוקצנות שזה היה המצב גם קודם לכן, כי פייסבוק הקפידה להעתיק את חידושי FriendFeed – ושלהערכתו, הרכישה מיועדת למאבק של פייסבוק נגד גוגל, ולא נגד טוויטר. ימים יגידו. יש לשוב ולהזכיר את אמרתו הישנה של קיסינג'ר: "כל פוליטיקאי צריך להחזיק את 'הנסיך' של מקיוואלי מתחת לכריתו – ולהכחיש שאי פעם שמע עליו". היא נכונה לא רק לפוליטיקה.
אין לכם מה להפסיד, מלבד סמארטפוניכם
טכנולוגיית המידע הביאה די הרבה ברכות לעולם, אבל גם לא מעט צרות. למשל, היא העלתה בצורה ניכרת את צריכת החשמל בעולם, לפחות זה המערבי. גרוע מכך, היא מיסמסה את הקו המקודש בין שעות עבודה ושעות מנוחה.
שעות מנוחה, יש לדעת, הן דבר שנרכש בדם. כל זכות שעובדים נהנים ממנה היום, בכלל זה פנסיה, ביטוח רפואי, ביטחון מסוים במקום העבודה (צריך לזכור שהאבטלה היא נשקו העיקרי של המנצל, המובטלים הם "גייסות המילואים" שלו), ימי עבודה שלא נמשכים 37 שעות, וכל השאר הם תוצאה של מאבקים ארוכים במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, שרבים מהם היו מלווים בשפיכות דמים של ממש.
עובד והאזיק האלקטרוני שלו. אילוסטרציה. שום סמארטפון לא נפגע בעת הכנת הידיעה בשנות השלושים, בערך, התייצב המצב: לעובד יש שעות קצובות לעבודה ושעות קצובות למנוחה. יום העבודה נמשך רוב שעות הפוריות, משמונה או תשע ועד כחמש, ושאר השעות שייכות לעובד. בשנות החמישים, המצב הזה הפך למצב קבע.
אז, כמובן, לא היו טלפונים ניידים, ודאי שלא סמארטפונים. בעשור האחרון, עם הופעתן של המארות הללו, מצאו יותר ויותר עובדים שהם מחוברים-תמידית לבוס שלהם. הוא יכול להתקשר אליהם גם כשהם בבית, והוא לא יקבל בהבנה תשובה של "אני כרגע עם חברים, בוא נדבר מחר".
כרגיל, המנוולים האמיתיים הם חברות הסלולר. חברת ורייזון התעמרה בעובדיה ודרשה מהם לשאת סמארטפונים – שסיפקה להם – גם מחוץ לשעות העבודה, ולענות על מיילים והודעות טקסט לאורך כל שעות היממה. כמובן שוורייזון לא העלתה על דעתה לשלם להם שכר על זה, כי אחרי הכל מדובר רק בעובדים, משאב שיש לנצל, ואין שום פסיקה שמחייבת אותה לשלם על הפיכתם של עובדים לעבדים.
אולי בקרוב תהיה. שורה של עובדים ועובדים לשעבר בוורייזון התאגדו – תמיד סממן מסוכן לעושקים – והגישו תביעה כנגד החברה. במקרה דומה, הגיש עובד תחזוקה תביעה לקבלת תשלום על השעות שבילה כשהוא עונה למיילים, טלפונים והודעות SMS. החוק, יש לציין, נמצא לחלוטין בצד התובעים: הוא קובע שיש לשלם לעובדים על כל עבודה שהם מבצעים לאחר שעות העבודה, גם אם היא לכאורה מרצונם. הפסיקה בשתי התביעות הללו תהיה תקדימית, וצפויה להשליך על מספר עצום של מקרים דומים ברחבי העולם. המשך יבוא.
האח הגדול עובד שעות נוספות
נמשכת דעיכת החירות בבריטניה: המעקב הממשלתי אחרי האזרחים כל כך חודרני, ומעניק לפקידות כל כך הרבה כלים, שדו"ח רשמי מצא שבשנת 2008 הוגשו יותר מחצי מיליון בקשות למעקב חשאי אחרי אזרחים, ושהממשלה עקבה אחרי אחד מכל 78 (!) בריטים.
עכשיו, אני כותב ממשלה ואתם חושבים על איזה סר המפרי, בכיר כלשהו במשרד הממשלתי לגריסת ניירת, או על איזה ג'ון סמיילי, בכיר בדימוס לשעבר בארגון שרק לאחרונה הודתה הממשלה שהוא קיים. אבל זה יכול להיות באותה מידה מר סנופי נאדג' מהמועצה המקומית.
המועצות המקומיות, כמסתבר, חוגגות שעות נוספות על הכוחות שניתנו להן. במקור היו סמכויות המעקב האלה מיועדות למאבק בפשע המאורגן ובטרור, אבל בתוך זמן קצר כבר התחילו להשתמש בהן כדי לעקוב אחרי אזרחים שזיהמו את הרחוב, או לא טרחו לנקות אחרי הכלב שלהם. זו היתה, מבחינתן, עילה מספקת לעקוב אחרי המיילים של האזרח החשוד, או אחרי רישומי השיחות היוצאות והנכנסות שלו.
המבקר מצא שב-500 מקרים – מספר נמוך יחסית – ביקשו המשטרה ושירותי המודיעין את הפרטים של האנשים הלא נכונים. בתגובה, דורשת המפלגה הליברל-דמוקרטית להפסיק עם המעקב האוטומטי הזה, ולהעניק סמכות מעקב כזו רק לאחר צו שופט. משרד הפנים מתנגד נחרצות, בטענה שהשימוש במעקב האובססיבי הוא "פרופורציונלי". אחד מחברי הפרלמנט של הליב-דמים, כריס הונה, זכה להערצתי בשל המשפט המופלא הבא: "הממשלה שכחה ש-'1984' של ג'ורג' אורוול היה תמרור אזהרה, לא תוכנית פעולה".
שיפור? כן. יש מחיר
מתגברים והולכים הסימנים שהדור הנוכחי מתכנת מחדש את המוח האנושי. לא בטוח שזה דבר טוב, בלשון המעטה, במיוחד לאור העובדה שאף אחד לא מדבר על כך שזה מה שאנחנו בעצם עושים, אף אחד לא באמת יודע מה קורה, ולאף אחד אין מושג איך לעשות reset כדי למחוק את ההגדרות החדשות ולחזור למצב הישן.
עכשיו מגיע עוד מחקר, שהמסקנה שלו פשוטה ומציקה: ילדים שמשתמשים בשירותי טקסט יותר מאחרים, עונים על שאלות מהר יותר – אבל הסיכוי שייתנו תשובה שגויה גבוה יותר מזה של אחרים. החוקר מעריך שהסיבה לכך היא שבטלפונים מתקדמים, התוכנה "מנחשת" את המילה שהמשתמש מחפש אחרי איות חלקי שלה – ולעתים קרובות היא מנחשת את המילה הלא נכונה, בלי שהמשתמש יבחין בכך. הדבר חדר אפילו לסלנג של הילדים: המילה book, בעגה שלהם, מייצגת את המילה cool – משום שיש לה מצלול דומה ומשום שהאותיות הפותחות והחותמות שלה מופיעות על אותו מקש סלולרי.
החוקר, האפידמיולוג מייקל אברמסון, העריך ששימוש ארוך בסלולרי עשוי להפוך ילדים לאימפולסיביים יותר, מה שעשוי ליצור בעיה לדור שלם. עם זאת ציין אברמסון שלשליחת טקסטים יש יתרון אחד – היא מסוכנת הרבה פחות, מבחינת הקרינה שסופג המשתמש, משיחות קוליות.
קצרצרים
הפעיל הגיאורגי סוחומי, שהפך למוקד התקפה של הקרמלין וארגוני הפשע שלו, הפגין חוש הומור בריא ופנה אל שליט הבובה של רוסיה, דימיטרי מדבדב – הוא מתיימר להיות הנשיא, אבל כולם יודעים שהכוח נתון בידי ראש הממשלה שלו, ולדימיר פוטין – בדרישה לחקירה רשמית ופומבית של ההתקפות על טוויטר, פייסבוק וחלקים נכבדים אחרים של הרשת. אם סוחומי ימשיך להפוך את עצמו למטרד, כנראה שלפוטין לא תהיה ברירה אלא להרעיל אותו באיזה חלקיק נדיר, טרי מכור גרעיני כלשהו, או לארגן התנקשות בכניסה לדירתו.
ולחדשת ה"נו, באמת" של היום: בית האופרה המלכותי של בריטניה יציג בקרוב את האופרה הראשונה שנכתבה כולה מציוצי טוויטר. הם מכנים את זה "האופרה העממית". הסצינה הראשונה עוסקת באדם שנחטף על ידי להקת ציפורים, כך שאולי בכל זאת יש כאן חוש הומור סביר.
כצפוי, הפיראטים השבדיה המשיכו להפגין בוז תהומי לחוק, ונמנעו מלציית לצו של בית משפט הולנדי שאוסר על פעולת פיראט-ביי ברחבי הולנד. אי לכך ובהתאם לזאת, החל מהיום צפויים שלושת ההיפים והניאו נאצי לספוג, כל אחד, קנס יומי של 30,000 יורו, כן ירבו.
אחד חסן נסראללה, שהג'וב שלו כולל בעיקר התחמקות ממזל"טים ומל"טים של צה"ל, הפך לכוכב של ממש בפייסבוק, מדווחת סוכנות הידיעות הצרפתית בהתפעלות. אתרי הערצה – ושנאה – למנהיג החיזבאללה מציפים את פייסבוק. צרפת וארה"ב כבר חסמו אתרי חיזבאללה, בטענה המוצדקת שמדובר באתרים המטיפים לשנאה ולטרור; פייסבוק, שתומכת גם בהכחשת שואה, ממשיכה לשמש גם כבסיס לנסראללה ומעריציו.
שיא חדש של טמטום נרשם בשבוע שעבר, כאשר עורך דין אמריקאי – אלא מה – טען בצדקנות שבתי המשפט עושים שימוש בלתי מורשה במסמכים שהגיש להם, כאשר הם מתירים את פרסומם. השרץ הקטן, ששכח שתפקידם של מסמכים משפטיים הוא להיות פומביים, כדי שכל הציבור יוכל לראות כיצד נעשה הצדק, טוען שמדובר בהפרת זכויות היוצרים שלו. בההה.
· "דו"ח טכנולוגי" בכל יום בתיבת המייל שלכם. להרשמה לניוזלטר לחצו כאן (ובחרו בתיבה הרביעית)
· לטורים הקודמים של "דו"ח טכנולוגי" - dailytech.calcalist.co.il.
