דו"ח טכנולוגי: בוקר טוב, רשת
בלי שהרגשנו, שינתה הרשת את הרגלי היקיצה שלנו; ההתקפה על טוויטר פוגעת בעסקים – ומוכיחה עד כמה הוא נחוץ להם; והפרופסור המוזר ממשפטו של משתף הקבצים טננבאום ממשיך להאשים את כולם פרט לעצמו
חיברות (או שמא חיווט) מחדש
פעם, מזמן, בעידן אחר, בוקר של משפחה ממוצעת היה נראה כך: השכמה, מריבה על התור למקלחת, ארוחת בוקר משפחתית מהירה, ושליחת הילדים למתקן הכליאה החינוכי שלהם. עכשיו, כמסתבר, המריבה היא על מהירות הגלישה, כשכל אחד מבני המשפחה מאשים את האחרים בכך שהוא גוזל רוחב פס יקר. הם מגיעים לארוחת הבוקר, אם הם מגיעים, איש איש על גאדג'טו.
זו לא הגזמה, לא לגמרי. יותר ויותר אנשים מדווחים על כך שבדיקת מייל היא הפעולה הראשונה שלהם, לעתים לפני מה שהניו יורק טיימס כינה בעדינות "צרכים ביולוגיים דחופים אחרים". את השינה מכנה העיתון "שש עד שמונה שעות של מניעת רשת". משפחה שרואיינה בטיימס – אמנם ככל הנראה לא טיפוסית, ודאי לא בימי משבר אלה – מעירה את ילדיה בהודעות טקסט, שמשמשות אותה גם כאינטרקום. אם אחרת משווה בין כבלי ההטענה של הסלולריים של ילדיה ובין חבל הטבור; אם הטלפונים היו רחוקים מדי ממיטת ילדיה, היא אומרת, הם היו ישנים על הרצפה.
מייל לפני צרכים ביולוגיים דחופים יותר? המחשה צילום: שטרסטוק לכל זה יש תימוכין אמפיריים. השימוש בסלולר וברשת, שבדרך כלל היה מזנק עם הגעתם של אנשים לעבודה, בסביבות השעה תשע, ממריא עכשיו הרבה יותר מוקדם: בשש, כשהנסיקה האמיתית היא בשבע. חברת הטלקום ורייזון דיווחה שמספר הודעות הטקסט שנשלחו בין שבע לעשר בבוקר עלה ב-50% בין יולי 2008 ויולי 2009.
לכל זה יש מחיר בניתוק אנושי. כמה משפחות מתמודדות איתו על ידי התנזרות: איסור על הבאת גאדג'טים לשולחן המטבח, או איסור על שימוש בהודעות טקסט בסופי שבוע. כמה זמן זה יחזיק?
ומנבואת הזעם של יום שני, שעוסקת מסורתית בחיבור-יתר, נעבור ישירות לשירות מנותק-למחצה.
ייסורי טוויטר הצעיר
ותיקי טוויטר (הכניסו נחרת בוז כלפי הצעירים כאן) זוכרים – אמנם, לא בהתלהבות – את התקופה שבה חוסר יכולת להתחבר לשירות היה המצב הדי נורמלי. היסטוריונים נוהגים לכנות את התקופה הזו "עידן לווייתן הכשל".
בשנה האחרונה טוויטר התייצב, והופעותיו של הלווייתן הפכו נדירות יותר ויותר. ארגוני הפשע הרוסיים – הקרמלין ומשפחות הפשע הרשמיות פחות – סידרו למשתמשי טוויטר חזרה לתקופה הנוסטלגית ההיא. התוצאה היתה ילל וחירוק שיניים. שורה של חברות שנשענות על טוויטר לעסקיהן גילו שהמאפיה הרוסית ריסקה את המודל העסקי שלהן, ואפילו בלי לבקש פרוטקשן. מדובר לא רק במערכת יחסי הציבור של החברות, אלא במקרים מסוימים בעצם המוצר שלהן – למשל, חברות שמספקות מידע פיננסי עדכני תוך הישענות על מערכת חינמית להפצת המידע. מוכר גלידה, שמתבסס על טוויטר כדי לעדכן את לקוחותיו הלהוטים בניו יורק על מיקומה המדויק של עגלת הגלידה שלו, אמר שאיש המכירות שלו פשוט עבד שעות נוספות על הטלפון, אבל הוא תהה מה יקרה אם ההתקפה תמשך.
היללה לא הוגבלה לעסקים: עשרות מיליוני אנשים חשו לפתע בחסרונו של משהו שעד שנעדר, לא היה נראה כחשוב במיוחד. והאמת היא שהוא עדיין לא חשוב במיוחד: נסו לחשוב מה יקרה כשהרוסים או הסינים יחליטו לתקוף לא את טוויטר, אלא את תשתית הסלולר עצמה. טוויטר עצמו הצליח לחזור לשירות כמעט מלא, כשהעיכוב בו נובע בעיקר מהצורך לסנן את הזומבים של פוטין.
אי אפשר לעבוד על כל האנשים כל הזמן
פרופסור צ'ארלס נסון עוד לא מבין איך זה קרה לו: איך מדמות מכובדת בתחום משפט הקניין הרוחני בהרווארד הוא הפך לבדיחה מהלכת. העניין הוא, שכנראה שהוא יוכל להאשים רק את עצמו.
נסון היה עורך הדין של נוכל קטן, ג'ואל טננבאום, שהעלה כמה עשרות שירים לתוכנות שיתוף קבצים. תעשיית ההקלטות עלתה עליו ושלחה לו את מכתב האיום המקובל, שדרש את הפסקת הפעולות וקנס מיידי. טננבאום פנה לנסון, והלה הבטיח לו הרים וגבעות. במקום לשלם את הקנס, טננבאום יצא למלחמה.
לפני שבועיים, זה נגמר בהרשעה ובקנס עצום של 675,000 דולר. זה קרה אחרי שהקרקס של פרופסור נסון, שמשך אליו המון תשומת לב בשורה של שטיקים, הצליח לעצבן אפילו שופטת שהיתה עוינת מאוד לתעשיית ההקלטות. בית המשפט קבע – כמו פחות או יותר כל מומחה חוק אחר – שאי אפשר לראות שיתוף קבצים כ"שימוש הוגן". נסון, מציין הרג'יסטר, הצליח לחטוף תבוסה ממלתעות הנצחון: חברות ההקלטה כבר הודיעו שלא יתבעו אנשים נוספים, הוא התגרה בהן – ויצא מהמשפט כשהמדיניות הדרקונית של חברות ההקלטה נראית מוצדקת לחלוטין, כי הצד השני נראה כמו נסון והלקוח שלו: אחד עורך דין ממולח שיגיד הכל, אחד נוכל שניסה בשלב מסוים להפיל את כל התיק על אחותו.
נסון, כמסתבר, לא הפנים את הפתגם שאומר שאם אתה בבוץ, קודם כל תפסיק לחפור. הוא הודיע שהוא מתכוון להגיש תביעה ייצוגית בשמו של טננבאום כנגד חברות ההקלטה, משום שהעונש שקיבל טננבאום לא סביר. הטענה המפוקפקת החדשה של נסון היא שמשום שבית המשפט מצא שיש עונשים לא סבירים – למשל, קנס של 150,000 דולר לשיר גנוב – הרי שכל עונש יכול להיחשב לבלתי סביר.
הבעיה היא שיותר ויותר נראה שנסון – שזה לו ההפסד השלישי בתחום – הוא זה הבלתי סביר.
קשים חייו של העוקצן הניגרי
נוכל ניגרי, מה יש לו בחייו: קם בבוקר, ומיד צריך להחליט אם הוא מתחזה היום לשר אוצר מושחת, לשליט שזמנו עבר, או לבנקאי שנכסיו נחסמו. כל כך הרבה החלטות. ואחר כך העבודה הקשה: לרבוץ שעות על גבי שעות מול צג, מה שגורם לעמוד השדרה להיתפס ולעיניים לגרד; לשתות אגמים קטנים של קולה מרה, כדי להיות עירני בצ'אטים מול קורבנותיו מאזורי זמן אחרים (אמריקאים, לרוב); ואת הכסף שיש, ויש כל כך מעט ממנו, מוציאים חלקם על קמעות חוסר מזל – לקורבנות, הכוונה.
ענף העוקץ הניגרי – מזימת 419, על שם הסעיף בחוק הניגרי העוסק בה – היא תעשייה מתפתחת המביאה כבוד לבעליה. העוקצנים הפכו לדמויות מוכרות בתרבות הניגרית: הם מכוני "נערי יאהו-יאהו", אולי עם שם האתר, אולי על שם המלך התנ"כי. הם הפכו לגיבורי שירה.
"אני מוכר תאוות בצע", אמר בשקט אחד מהם, שהתראיין לוושינגטון פוסט, תחת הכינוי "פליקס", "לא קנית שום כרטיס לוטו, ובכל זאת אתה מקבל הודעה שמגיעים לך מיליונים? סימן שאתה תאב בצע". פליקס, בן 29, מתגאה בכך שבחודשים טובים הוא עושה 30,000 דולר בערך, שאת רובם הוא מבזבז מיד על נשים, בגדים ושתייה. המצב הכלכלי, הוא מקונן, מכה קשות בעוקצנים: ההכנסות ירדו בכ-40%. "אין להם כסף," הוא אומר, "ואת הכסף שאין להם אנחנו רוצים". כל רגע, אומר נוכל אחר, נולד "מאגה" באמריקה. מאגה היא המילה הניגרית ל"פראייר".
הממשלה הניגרית טוענת שהיא נלחמת בעוקצנים במלוא חומרת הדין, ואני מתקשה לחשוב על מתיחה ניגרית מוצלחת יותר מזו. הממשלה טוענת שהמזימות הללו – כולל מזימת העברת כספים חדשה, שבמסגרתה העוקץ שולח לקורבן צ'ק מזויף, מבקש ממנו להפקיד אותו ולשלוח את הכסף, פחות "העמלה" של הקורבן, לחשבון שלישי – מוציאות לניגריה שם רע. עם זה קשה להתווכח.
המעניין הוא שגם הנוכלים הממולחים לכאורה נופלים קורבן לנוכלים ממולחים מהם: רבים מהעוקצנים משלישים סכומי כסף גדולים למכשפי וודו, שמבטיחים להם קמעות שיגרמו לקורבנותיהם להאמין להם, כנראה על סמך העקרון של "הגונב מגנב, פטור".
קצרצרים
מוזילה השיקה את גרסת האלפא של הדפדפן פיירפוקס 3.6, שאמור לצאת בחודשים הקרובים ולהיות מהיר יותר מקודמיו. ואם אנחנו כבר בעניין פיירפוקס, הבלוגוספירה העברית רוחשת טענות שזמנו של שועל האש עבר. הבלוגר חץ בן חמו ריכז את הטיעונים נגד הדפדפן והוסיף להם את תשובותיו, שנראות לי סבירות למדי.
הגעתם לחנות אלקטרוניקה? הצצתם לאגף הטלוויזיות ה-HD, וראיתם שהוא הרבה יותר מואר משאר החנות? זה לא במקרה, כך מצליחים מוכרים לעבוד על לקוחות. מה שנראה נוצץ בחנות, נראה הרבה פחות מרשים בבית. מדידת רמת אור הראתה שאם האור בסלון ממוצע נע בסקאלה שבין 1.2 ו-110.1 לוקס (מידת אור), הרי שבחנויות עוצמת האור יכולה להגיע, במקרים קיצוניים, ל-742.77 לוקס. ייזהר הקונה, או לפחות יצטייד במד אור.
על פי שמועה שטרם אושרה, דל תשיק בימים הקרובים סמארטפון משלה – בסין דווקא. יצוין כי בעבר, כשהציגה דל מכשיר משלה לחברות הסלולר האמריקאיות, התגובה שלהן היתה "פחחח". בסין, אולי, הלקוחות בררניים פחות. על פי השמועות, מדובר בחיקוי אייפון.
אתר חדש ממנף את טוויטר ואת חוכמת ההמונים, ומאפשר אגרגציה מסקרנת במיוחד: מה חשבו הלקוחות על סרטים שונים. ביקורות-אינסטנט שעוקפות את הביקורות הממסדיות. מעניין, במיוחד אם זה יתפוס. היוצרים מציינים שהרעיון נבע מכך שאין להם כוח לעלעל בביקורות, והם רצו "תגובה מהקישקע": קצרה, מהירה, ולא מתוחכמת מדי.
מסיבות שעדיין לא ברורות לי, לפני כמה חודשים היה טרנד שטען שמקצרי כתובות URL יהפכו לדבר החם הבא, משום ש... אה... טוויטר מצריך את השימוש בהם, או על
כל פנים הופך אותו למועיל. דא עקא, שטוויטר עצמו טרם רווחי, כך שמעולם לא הבנתי איך דווקא הטפיל הזה יראה רווחים. ובכן, הוא לא. השירות tr.im סוגר את שעריו ביבבה, וטוען שנכשל משום שטוויטר העדיפו על פניו שירות קיצורים אחר.
· "דו"ח טכנולוגי" בכל יום בתיבת המייל שלכם. להרשמה לניוזלטר לחצו כאן (ובחרו בתיבה הרביעית)
· לטורים הקודמים של "דו"ח טכנולוגי" - dailytech.calcalist.co.il.
