בצד החדשות: משנים את הפרדיגמה
אתר הטקסטים הדיגיטליים סקרייבד מתחיל למכור ספרים, ממשלת אוסטרליה מקפיאה את פרויקט הצנזורה שלה, ו-ויקיפדיה בועטת בכת הסיינטולוגית. תהליכי העומק של השבוע בעולם הטכנולוגיה
מבטלים את המתווך
האתר Scribd, שמרכז טקסטים דיגיטליים רבים ושעד לאחרונה היה מוקד לתביעות בשל הפרת זכויות יוצרים, הפך את עורו לאחרונה: לפני כחודש הוא הודיע על התקנת מערכת סינון, שמטרתה למנוע הצבת טקסטים גנובים באתר.
אבל אם המו"לים חשבו שהם יכולים לנשום לרווחה, הם טעו טעות מרה. השבוע הודיע Scribd שהוא מתחיל למכור ספרים, בשיטה קצת שונה מהמקובל. כותב הספר מעביר להם את העותק, מודיע להם באיזה מחיר הוא רוצה למכור אותו, Scribd שומרים לעצמם 20% ומעבירים לסופר 80% - והמו"לים יכולים ללכת לחפש את החברים שלהם. הם לא יראו גרוש.
פעם, מזמן, היה צורך במו"לים. היה צורך במישהו עם מספיק ממון כדי להדפיס ספר – דבר יקר – ולספוג את ההפסדים הראשוניים עד שהספר הפך לרב מכר. מאחר שהמו"לים נשאו בעיקר ההוצאות, הם יכלו לדרוש גם את רוב ההכנסות, ולהכתיב לסופרים תנאים. אחרי הכל, סופרים מתוסכלים מוצאים בכל פינה; בתי דפוס, קצת פחות.
עם עלייתם של קוראי הספרים הדיגיטליים, הדפסה עצמית הפכה לקלה הרבה יותר, ועלותה שווה לכל נפש. ואם ספר יהפוך להצלחה ניכרת במהדורתו הדיגיטלית, סביר שיימצא מו"ל שיבלע את גאוותו ויבקש בנימוס את הזכויות למהדורת העץ המת.
השינוי כולל, כמובן, את הבעיה הקלאסית של פרסום עצמי, שניכרת בבלוגים: שטף עצום ולא ראוי, שלא היה מצליח לראות את עצמו בדפוס משום שהוא לא היה עובר עורך. פעם, בתחילת העשור, זה עשוי היה להדאיג; אבל היום, כבר נוכחנו שבלוגרים שיודעים לכתוב מוצאים לעצמם קהל. התהליך הדרוויניסטי של שרידת הטקסטים הראויים, שפעם היה מתבצע על ידי עורך, מתבצע היום על ידי הקהל – ובהצלחה לא פחותה.
אז קדימה, Scribd. וקדימה, הממציא האלמוני העתידי של קורא הטקסט הדיגיטלי העברי.
"חומת האלמוגים הגדולה" מתפוגגת
ממשלת אוסטרליה הסתבכה בשנה האחרונה בשערורייה ארוכה, שבמסגרתה היא ניסתה לצנזר את הרשת באופן מגושם במיוחד. מתוך ניסיון להגן על הציבור מכל מיני מרעין בישין – הדחליל הקבוע הוא פורנוגרפיית ילדים – היא גם צנזרה שורה של דברים לגיטימיים לגמרי, כמו אתר שמתנגד להפלות ורופא שיניים אחד מקווינסלנד. שר התקשורת האוסטרלי, סטיבן קונרוי עשה את הטעות המתבקשת והופיע בטלוויזיה בנסיון להגן על עצמו, ועשה את המקבילה של הצתה פומבית של עצמך: הוא טען שהמאפיה הרוסית היא זו שאחראית לתקלות הממשלתיות. האופוזיציה חגגה.
התוכנית היתה בעייתית מכמה סיבות. העיקרית שבהן היא שהיה צורך בפילטור בצד הספק, וספקיות הרשת הפגינו סקפטיות בריאה וציינו שהדבר יאט את הרשת לזחילה – ההאטה היתה צפויה להגיע ל-80% מהמהירות. התוכנית לא היתה פופולרית – ודאי לא לאחר שהסתבר שהממשלה פצחה במרדף מטורף אחרי מי שהדליף את "הרשימה השחורה" שלה – ומוקדם יותר השנה היא איבדה את תמיכת הסנאט האוסטרלי.
ביום רביעי, הרים קונרוי ידיים: הוא הודיע לסנאט שהממשלה שוקלת להפוך את התוכנית שלה לאופציונלית, כלומר להפעיל אותה רק לגבי אותם אוסטרלים שיהיו מטומטמים עד כדי כך שירצו בה. הגורמים הדתיים ביבשת כבר החלו להשמיע צפירות מחאה עולות ויורדות, אבל למזלם של האוסטרלים, לאלה אין כוח גדול בארץ השמש והקנגרו.
יצוין שזה לחלוטין לא המצב ברפובליקה מסוימת לחופי הים התיכון, שגם בה שוקלת הממשלה לצנזר את הרשת, גם שם תחת לחץ של קבוצות דתיות שמנופפות ב"הגנה על הילדים" כדחליל, במקום להודות שהמטרה היא קידום סדר היום השמרני שלהם. דא עקא, באותה רפובליקה מרוחקת דעת הקהל התייאשה מיכולתה להשפיע על סדר היום של המשטר. באוסטרליה עדיין לא.
ראוס!
קל מאוד, ומשעשע למדי, לעקוב אחרי המאבקים הפנימיים בתוך ויקיפדיה. בסופו של דבר, מדובר בחבריה של עמותה שמנהלים ויכוחים קטנוניים, שחשובים מאד לאלה שבפנים ונראים קטנוניים להפליא למתבונן מבחוץ. אבל ויקיפדיה היא אחד האתרים החשובים ברשת, ולמרבה הצער משמשת כמקור מידע מוביל, ולכן המריבות שלה, מה לעשות, חשובות.
השבוע הכריע בית הדין של וויקיפדיה בבריטניה – יש דבר כזה, כמסתבר – בסכסוך ארוך שנים, ובפסיקה שהתקבלה ברוב של 10:0 (ונמנע אחד), הוחלט לחסום את הגישה של מחשבי הכת הסיינטולוגית לוויקיפדיה.
הכת הנ"ל היא אחת הרעות החולות של העת המודרנית. היא מעדיפה לקרוא לעצמה "כנסיה" כשהיא באירופה וארה"ב, אבל משמיטה את המילה הצורמת לאוזן עברית כשהיא בישראל. ללא קשר למיקומה, היא ארגון שמטרתו סחיטת כספים מאומללים תוך מכירת אשליות "רוחניות".
בכך, יש להודות, היא לא שונה בהרבה מכל כת דתית אחרת, אבל החידוש שלה הוא שבעוד שהדתות – ברובן המכריע; הדרוזים למשל הם יוצאי דופן – ישמחו לספר לכל אדם על עיקרי האמונה שלהם ללא תשלום בנסיון להציל את נשמתו, המוטו הלא רשמי של הסיינטולוגים כמו נלקח מכתב הפלסתר ההוא של לותר, על הנשמה הנגאלת בשעה שהמטבע מצלצל בכוס. רק שהם לא מסתפקים במטבע בודד, אלא רוצים עשרות אלפי דולרים.
אף שהם עצמם אוסרים על שטופי המוח שלהם לגלוש ברשת, הם לא מהססים לנסות ולעוות את המידע המופיע עליהם. בדרך כלל, הם פשוט מאיימים בתביעת זכויות יוצרים: בניגוד לכל כת אחרת, כאמור, המטרה שלהם היא כסף, ותיאור הדוקטרינה של הכנסיה – שכולל שליט גלקטי מרושע בשם זנו, שהשמיד מיליארדי חייזרים מיותרים דווקא על פני כדור הארץ; מייסד הכת היה סופר מד"ב בינוני - היא לטענתה הפרת זכויות יוצרים.
במקרה של ויקיפדיה, השטיק שלהם היה עריכה מסיבית של ערכים באופן שיוטה כך שיביע אהדה לסיינטולוגיה. כלומר, חבלה מסיבית כדי לקדם את מטרות הכת. זה קרה כל כך הרבה, עד שלעורכים לא נותרה ברירה אלא לנתק את כל השרתים של הסיינטולוגיה מגישה לוויקיפדיה.
כשאני כותב את המילים הללו, אני נכנס לכוננות ספיגה, כי הסיינטולוגים מחזיקים בדוקטרינה של "פגיעה מותרת" בכל מה שקשור לאויביהם. סביר להניח שזמן קצר לאחר שתקראו את המילים הללו הם כבר ישלחו מיילים זועמים שדורשים את פיטוריי – זה כבר קרה בעבר. סביר להניח שתוך זמן קצר, תמצא עצמה גם ויקיפדיה תחת התקפה.
בחדשות טובות אחרות, הכנסיה הסיינטולוגית בצרפת עומדת על סף פירוק, לאחר ששופט חוקר הגיש נגדה תביעה בדיוק על כל מה שנאמר למעלה.
עד כאן המעשה הטוב של השבוע – כל המציל נפש אחת וגו' – ועכשיו למשהו משעשע יותר. קבלו את..
פינת קרב-הגיקים השבועית
שירות המוזיקה Last.fm ובלוג הטכנולוגיה טקראנצ' נמצאים במצב מלחמה מאז פברואר. טקראנצ' פרסמו אז כתבה, שבה נטען שלאסט העבירה לשטן הגדול – איגוד חברות ההקלטה RIAA – את פרטיהם של משתמשי השירות. לאסט מיהרה להגיב, בפוסט שכותרתו "טקראנצ' מלאים בחרא", והכחישה בזעם את המיוחס לה.
בסוף השבוע שעבר, יצא מייקל ארינגטון מטקראנצ' בהתקפה נוספת על לאסט. לטענתו, מקור מוסמך שלו מסר לו גרסה שונה מעט על המתרחש: עובדי לאסט לא היו מעורבים, אבל חברת האב שלה – CBS – שמה יד, בדרך לא דרך, על מידע המשתמשים. הפעם מייסד לאסט, ריצ'רד לאסט, לא טרח לכתוב פוסט, אבל ניהל דו קרב עם ארינגטון בטוויטר. אפשר לראות את התוצאות כאן.
בינתיים, הבלוג טורנטפריק – תומך נלהב של גנבי תוכן, ובשום פנים לא ידיד ל-RIAA – בדק ומצא של-RIAA אין מה לעשות עם המידע שלאסט שומרת. ארינגטון הספיק לחטוף איומי רצח ממעריצים מעורערים של לאסט, ופול קאר מהגארדיאן מנסה – במידה מוגבלת של הצלחה – לעשות סדר בבלגן. המסקנה שלו היא שיש כאן מתיחה מתוחכמת מאוד, שמטרתה להרוג שתי ציפורים במכה אחת: להטיל רפש בלאסט, ולערער עוד יותר את אמינותו של ארינגטון.
מתקבל הרושם שהמטרה הושגה.