ההייטקיסטים התעשרו, הישראלים לא

נגיד שההייטק הישראלי באמת נמצא כרגע על הקרשים. מה אפשר לעשות כדי שהפעם הבאה תהיה טובה יותר?

יש טענות שאומרות שההייטק הישראלי נגמר. שהיה כאן עשור אחד של כאילו, והמון כסף זרם, ועוד רגע זה נגמר. הדוגמה הכי בולטת היא העיתונאית שרה לייסי, שכתבה לפני כמה שבועות בבלוג שלה על הסטגנציה בהשקעות בסטארט־אפים הישראליים (בערך 1.2 מיליארד דולר בשנה, כבר כמעט עשור) ועל ההחזר הדל למשקיעים (מאז 2001 הושקעו כ־10 מיליארד דולר, מתוכם חזרו בינתיים רק 850 מיליון). תעשיית ההייטק של ישראל, טענה לייסי ורבים הסכימו עמה, צריכה לחפש את עצמה מחדש.

אפשר להתווכח עם הטענה של לייסי, אבל בואו נניח לרגע שהיא צודקת. ההייטק הישראלי היה בועה, ועכשיו נותרנו מאחור. עוד כמה לייסיות כאלה, והבון טון יהיה שישראל גמרה את הסוס. המשקיעים מחו"ל לא יזרימו לכאן כסף, החדשנות לא תמצא מימון. אין משרות, אין אתגר. אכלנו אותה, או.קיי? בואו נניח שאכלנו אותה.

עכשיו צריך לשאול מה יצא לנו מכל ההייטק הזה, כחברה, כמדינה. למי הלך הכסף שהלך, ומה צמח כאן שיכול להיות הבסיס לגדילה אמיתית, מוצקה. הטור הזה נועד רק לפתוח איזו שאלה, אבל כמה טעימות אפשר כבר לתת כתשובה. נתחיל קודם מעניין הכסף. בתעשיית ההייטק עבדו כמה עשרות אלפי אנשים. העובדים האלה זכו לתנאי שכר נאים מאוד במושגים ישראליים, וברור שחלק גדול מהשכר שלהם הלך לצריכה ומכאן שתרם לכלכלה הישראלית במידת מה, אבל האנשים האלה שילמו גם מחיר אישי כבד, כשעבדו כמות שעות בלתי סבירה, פגעו בחיי המשפחה שלהם, ועזרו להשריש תרבות עבודה של חוזים אישיים סודיים ועבודה לא מאורגנת שגם אחרוני עובדי הקבלן סובלים ממנה עכשיו.

מה יצא לנו מכל ההייטק הזה? איור: ליאב צברי

סכומי כסף נאים נוספים הלכו לחברות חכירת כלי הרכב, מה שתרם לבריחת אנשי ההייטק לפרברי הערים (תופעת פריחת ה"מושבים"), ותרם לזיהום האוויר בערים הגדולות, שרוב תנועת הליסינג הזו התנקזה אליהם. תחבורה ציבורית טובה יותר לא יצאה לנו מזה.

או.קיי, אבל יצאנו עם תשתית טכנולוגית מדהימה, לא? אז זהו, שממש לא. תשתיות האינטרנט והסלולר בישראל לא מתקרבות אפילו למה שקורה באירופה (שלא לדבר על מזרח אסיה). הכל כאן אטי יותר, מגביל יותר, מתוחכם פחות. עשרות אחוזים מהילדים בישראל אינם מחוברים כלל לאינטרנט, מה שיעיב בעתיד על יכולת ההשתכרות שלהם (ומכאן על כמות המסים שייגבו מהם, ועל היכולת של המדינה לספק לכולנו שירותים כלשהם). ולא נדבר כאן על בריחת המוחות, שמדגימה יותר מהכל את הניתוק בין תעשייה מצליחה (או נדמית כמצליחה) לבין מדינה לא אטרקטיבית.

בקיצור, עשור אחרי, אין כאן מדינת הייטק. השפע לא פוזר בחוכמה, הנזקים פוזרו כמו גרורות סרטניות. גם אם ההייטק הישראלי לא מת, צריך לבנות אותו מחדש, הפעם בשביל כולנו.