בסלולרי לא שמעו על "חינם"
בעוד מודל ה"חינם" תמורת פרסום באינטרנט מתרסק פעם אחר פעם, יש תחום שבו אין שום בעיה להרוויח מתוכן: הטלפונים הסלולריים
משבר העיתונות הוביל מספר גדול של בלוגרים וכותבים אחרים לטעון שמודל הקיום הנכון של ספקיות תוכן צריך להיות "חינם" (כשם ספרו של כריס אנדרסון, שהגה גם את תפיסת הזנב הארוך): חלוקה של תוכן ללא תשלום למשתמשים, תמורת הזכות להציג להם פרסומות. הבעיה היא שמודל החינם לא עובד: אפשר היה להבין שהוא לא עובד כבר אחרי קריסת בועת הדוט.קום בתחילת העשור, שרבים מהיזמים בה פעלו לפי שיטה זו.
משחקים ברשת הם חינמיים; בסלולר, הם דורשים תשלום. מדוע? (אילוסטרציה) צילום: cc-by-sa puamelia
אז האם אי אפשר להתקיים מגביית תשלום עבור תוכן? מסתבר שאפשר, כפי שמדווח הניו יורק טיימס. משתמשי הסלולר מורידים עשרות מיליוני שירים, רינגטונים, משחקים ואפילו סרטים. הם משלמים על כל אחד מהם – אם כי סכום נמוך מאוד (micro payment).
משחקים ברשת הם חינמיים; בסלולר, הם דורשים תשלום. מדוע? (אילוסטרציה) צילום: cc-by-sa puamelia עיתונים ואתרי רשת בחנו את אפשרות המיקרופיימנט, והתאכזבו. הניו יורק טיימס סגר כמה ממדוריו ודרש עבורם תשלום נמוך יחסית – כשמונה דולרים לשנה. במקום לשלם, הגולשים התרחקו. לאחר זמן קצר, ביטל הטיימס את התוכנית וחזר למודל החינמי.
חברות הטלפונים משתמשות בשיטת המיקרופיימנט זה עשורים, ובהצלחה מרובה. הלקוחות התרגלו שיש שורה של שירותים זמינים במהירות – תמורת תשלום מזערי. אבל התשלום הזעיר הזה הפך למקור הכנסה חשוב מאד לחברות הסלולר: חברת האנליסטים פייפר ג'פריי מעריכה כי האמריקאים שילמו בעבור שירותי תוכן בסלולר כ-2.8 מיליארד דולר ב-2008, ושסכום זה צפוי לעלות ל-13 מיליארד דולר בשנת 2012. גורם חשוב בהתפתחות זו, לדברי פייפר ג'פריי, הוא האייפון, שמרגיל את משתמשיו לשלם עבור תוכנות – תוכנות שאם היו משתמשים במחשב "רגיל" כדי להשיגן היו מצפים לקבל בחינם.
מדוע אנשים מוכנים לשלם כדי לצפות בסרט במסך בגודל כף יד, אבל לא כדי לצפות בו על מסך 21 אינץ'? התשובה שהטיימס מציע לכך לכך היא הבדלי תרבויות. יוצרי האינטרנט צפו שהיא תהיה חינמית, והשתמשו בסיסמה "מידע רוצה להיות חופשי"; חברות הסלולר והטלפון מעולם לא טיפחו תפיסות אוטופיסטיות כאלה.
