המלחמה שלא רציתם לראות
למה ישראלים מעטים כל כך השתמשו ברשת כדי לראות מה באמת קורה בעזה?
והיום אפשר לעשות את זה, כי כל אחד יכול לבחור כמה מודע הוא רוצה להיות למה שקורה באמת. ובמלחמה הזו, מי שבחר לשמוע את האולפנים של ערוצי הטלוויזיה והעיתונים והרדיו ואתרי האינטרנט הישראליים, ולחשוב שהוא מקבל איזו תמונה של מלחמה שקרתה באמת, בחר להתעלם מהמציאות. וזו בחירה מודעת, כי מטר משם, בלי מאמץ פיזי ועם מאמץ אינטלקטואלי שולי, אפשר היה למצוא אמיתות, שגם אם לא היו הופכות לכם את הראש, לפחות היו גורמות לכם לשאול כמה שאלות.
כן, היתה לכולכם בחירה. כל מה שלא ידעתם, באשמתכם לא ידעתם. אין עוד "העיתונות מעלה בתפקידה". האזרחים כאן מעלו בתפקידם. כל האמת, או אולי לא כולה אבל הרבה יותר מכפי שנתנה את דעתה העיתונות הישראלית הממוסדת, היתה פרושה ממש מתחת לאצבעות. כל מי שהתעורר כשלאולפן של ערוץ 10 חדרו זעקות השכול של ד"ר עז אלדין אבו אל־עייש ונחרד מעוצמת הכאב יכול היה להיחרד מכאב כזה עוד לפני. הידיעות על מה שבאמת קורה בעזה לא היו מעבר להרי החושך אלא ב"וושינגטון פוסט". יכולתם גם להיכנס לאתר של "הניו יורק טיימס" (כלי תקשורת חתרני, שבבעלות משמרות המהפכה של איראן) ולקרוא שם איך המלחמה הזו, ובעיקר הדרך שבה היא מנוהלת, שומטת את הלגיטימיות תחת השלטון של הפת"ח, וכמה זה רע לישראל. אבל אתם לא ידעתם את זה. אולי הבעיה היא עם השפה. אולי האנגלית קשה לכם. אבל גם אז הייתם יכולים, לו רק חיפשתם, להיכנס לבלוג של אייל ניב, הבלוג העיתונאי הטוב בישראל, ולשמוע שם אמיתות קשות.
איור: ליאב צברי אבל לא ידעתם. בחרתם שלא לדעת. בחרתם לחיות את המלחמה שלא היתה. המלחמה הצודקת והמוצלחת שהומצאה בצדה של המלחמה הפושעת ששאר העולם ראה. עכשיו כבר אין הרבה מה לעשות, ונשארה לכם רק בחירה שולית: או שתגוונו קצת את מקורות המידע שלכם ותיהפכו לאזרחים אחראים או שתשנאו אותי על השמאלנות האנטישמית שלי ותחזרו לטלוויזיה הישנה והמוכרת שלכם.
