אולי בניו יורק טיימס מבינים משהו שנסתר מאיתנו
דורה קישינבסקי מתעדכנת על המלחמה בעיקר באמצעות אתרי חדשות מחו"ל, וזה רק מגביר את הבלבול שלה
12:4811.01.09
לא נעים להיות מבולבל בישראל. מן הידועות שמחובתו של כל אזרח במדינה, בין אם הוא יושב במערכת עיתון, במושב הנהג של מונית או בקפטריה של מדעי הרוח, לגבש דעה בטוחה וקולנית על כל צעד של הממשלה. בטח בעת מלחמה.
תמונות מעזה באתר המגזין טיים צילום מסך: time.com
בסופו של דבר שינסתי מותניי וגיבשתי תוכנית: לפני שמחליטים מה חושבים על מה שקורה בעזה – צריך לדעת בדיוק מה קורה שם. זה אומר לצרוך יותר חדשות, אבל לא את מה שרואים בעדשה הפטריוטית של הטלוויזיה הישראלית, שמכופפת את ראשה לדובר צה"ל.
תמונות מעזה באתר המגזין טיים צילום מסך: time.com
זו לא צריכה להיות בעיה, כן? בשביל זה יש אינטרנט. אף גולש עם חיבור לרשת לא מוגבל לחדשות שהממשלה שלו רוצה שהוא ישמע (אפילו במדינות שמצנזרות את הרשת, אפשר לעקוף את הצנזורה). אני לא מדברת על עיון מלומד באתר החמאס - יש אין־ספור עיתונים בחו"ל שמדווחים על הנעשה בעזה. גם הם מוטים, כמובן.
אם המיינסטרים האמריקאי נוטה לפרשנות פרו־ישראלית, בעוד שהמיינסטרים האירופי הוא פרו־פלסטיני, שקלול זהיר ביניהם צריך לתת לי את העובדות. זו, לפחות, היתה התוכנית.
היא עבדה בדיוק כמו שאתם יכולים לצפות. כשבצד אחד של האוקיינוס יש כותרות על גראדים באשקלון, בצד השני יש כותרות על המשבר ההומניטרי בעזה. שם מצטטים את דובר צה"ל, ובעיתון אחר מסבירים שישראל מקשה על עיתונאים זרים להיכנס לרצועה, כדי שרוב הידיעות יעברו דרך דובר צה"ל וישרתו את הצרכים הטקטיים של ישראל.
בניו יורק טיימס היה ניתן ללמוד ביום שלישי שעבר ש־40 פלסטינים נהרגו כשישראל פתחה באש על בית ספר המנוהל על ידי האו"ם. לדברי צה"ל, חמאס ירה אש מתוך בית הספר. נציגי האו"ם "לא יכלו להגיב מיד לגבי הדיוק שבהצהרת ישראל". ב־BBC באותו הזמן מספר ההרוגים היה 30, והאו"ם עשה קולות ברורים של אי־אמון בטענות של ישראל ופתח בחקירה. מה קרה שם? אחרי בירור האו"ם טען שהוא "בטוח ב־99%" שלא היו מחבלים בבית הספר, אבל לא קל למצוא את הידיעה הזו בין שטף העדכונים הלא פוסקים.
על פרשנים, בעיתונים או בבלוגים, שמתווכחים אם ממשלת ישראל פועלת בהיגיון כדי לחסל איום טרור, מונעת מתאוות דם נקמנית או בכלל יורה עם עין אחת על הסקרים לקראת הבחירות, כלל אין מה להתעכב. אם אני לא סומכת על העובדות שלהם, אין סיבה להקשיב למסקנות. עוד פחות סביר לקרוא את הבלוגים, שמעבדים את המידע התקשורתי מיד שלישית.
כשה־WWW קם קראו לו אוטוסטרדת המידע. איזו בדיחה. זו באמת אוטוסטרדה, אבל מה שזורם בה הוא תוהו ובוהו עגום, כי זה מה שהיא יכולה לשאוב מהמציאות. ומי שמנסה להבין מה קורה מסביבו, בסופו של דבר יחליט, כמו תמיד, לא מהמוח אלא מהבטן.
