הכל פוליטי: שבעה בלוגים פוליטיים שכדאי להכיר
הבחירות בארה"ב רק הסתיימו וכבר מגיעות הבחירות לכנסת. אם אתם מעוניינים במבט רענן יותר על המצב הפוליטי, הנה שבעה בלוגים – שני ישראלים וחמישה אמריקאים – שכדאי מאד להכיר
הדי הבחירות בארה"ב ממשיכים להכות בנו: בנימין נתניהו אימץ לעצמו, אם לא את שיטותיו של ברק אובמה, לפחות את עיצוב האתר שלנו; ש"ס גנבה את סיסמת הבחירות שלו, "כן, אנחנו יכולים"; וכבר יש, אם לא "נערת אובמה", אז לפחות "נערת אסולין".
יש גם בלוגרים ימנים. עופרניקוס צילום מסך: israblog.co.il
כולל מרדפי מכוניות וציטוטים אמיתיים ומדומים של קלינט איסטווד. מקס הזועם צילום מסך: israblog.co.il המוטו של הבלוג הוא "סאטירה, דמגוגיה זולה, העלבת עובדי ציבור בעת מילוי תפקידם, ציניות, שפה לא תקינה-פוליטית, בעיטות מעל ומתחת לחגורה, הכפשות, השמצות, פיצוצים, מרדפי מכוניות וציטוטים אמיתיים ומדומים של קלינט איסטווד". והוא לא מגזים בכלום. אם אתם רוצים ביקורת שנונה, חדה, אכזרית, על המצב הפוליטי הישראלי, כזו ששמעה על תקינות פוליטית בסרטים ואומרת בפרצוף הכל, בלי רחמים – מקס הזועם יעשה זאת בשבילכם.
ומכיוון שאנחנו נמצאים בעיצומה של עונת בחירות, אם גם רדומה משהו, שמשתלבת גם בכניסתו של ברק אובמה לבית הלבן (הבחירות ב-10 בפברואר, ההשבעה של אובמה ב-20 בינואר), אפשר ותמצאו עניין במקורות מידע על המתרחש בפוליטיקה שאינם כבולים בכבלי התקשורת הישנה. הנה שבעה בלוגים ששווים קריאה.
א. ישראלים באפלה
יש גם בלוגרים ימנים. עופרניקוס צילום מסך: israblog.co.il
בישראל, בלוגרים ימנים הם זן נכחד. ואם תבקשו בלוגרים ימנים שיודעים לכתוב ושממש שווה לקרוא, אנחנו נכנסים לאזור הדמדומים של האגדות האורבניות. הבלוגוספירה הישראלית, כמו זו שברוב העולם המערבי, נוטה בכבדות שמאלה. ובכל זאת, יש.
"עופרניקוס", הכותב שמאחורי "ישראלים באפלה", מתפעל בלוג ימני קריא מאד, בעל סגנון ייחודי המשלב חמיצות, ציניות ראויה וקורטוב נדרש של מיאוס, והוא עושה את זה כבר הרבה מאד זמן – מתחילת 2003. שאפו.
יתרונות : איכות הכתיבה, והיכולת לצאת מתיבת התהודה המקובלת בבלוגוספירה.
חסרונות: קצב עדכון איטי יחסית.
ב. מקס הזועם
כל אדם תרבותי, אמר פעם מנקן, משתוקק מדי פעם "לירוק על כפות ידיו, להניף את דגל העצמות הצלובות, ולהתחיל לבתר גרונות". למקס הזועם זה קורה מדי פוסט, בערך.
כולל מרדפי מכוניות וציטוטים אמיתיים ומדומים של קלינט איסטווד. מקס הזועם צילום מסך: israblog.co.il יתרונות: פחות או יותר הבלוגר הפוליטי המושחז ביותר בישראל 2008.
חסרונות: קצב עדכון איטי יחסית.
ג. "המנה היומית" של אנדרו סאליבן
הממ. בואו נראה. זה בלוג של הומוסקסואל קתולי (!), שמרני שהצביע לדמוקרטים בשתי מערכות הבחירות האחרונות (!!), נתין בריטי שחי דרך קבע בארה"ב, ושמצליח ללכת על הקו הדק שבין שמרנות כלכלית וליברליות חברתית. אנדרו סאליבן מצליח לעצבן קבוצה כלשהי לפחות פעמיים ביום, ובדרך כלל אלו שתי קבוצות מהקצוות הפוליטיים המנוגדים.
טווח העניין של סאליבן נרחב, מעדכונים על המלחמה בעיראק והבחירות ועד הצורה שבה הרשת משנה את צורת החשיבה שלנו. הוא מהווה, למעשה, אגרגטור יעיל מאד של הנושאים החמים בבלוגוספירה וברשת האמריקאית. אם אתם צריכים להצטמצם לבלוגר אנגלי אחד, הוא האיש שלכם.
יתרונות: אנגלית כפי שרק עורך-לשעבר של הניו רפבליק יכול לכתוב, רוחב יריעה עצום, הדרך לדעת משהו לפני כולם.
חסרונות: קצב עדכון פרוע. בזמן הבחירות, לא נדיר היה למצוא 50 פוסטים ביום.
ד. מרק ארמבינדר
אם סאליבן זכה לכינוי "אנדרו המתלהב" מצד עמיתים-שהפכו-יריבים מימין, שכנו לפלטפורמת הבלוגרים של האטלנטיק, מרק ארמבינדר, זכאי לכינוי "מארק איש הצזיקי". הוא לעולם אינו מתלהם, תמיד כותב בטון מתון ורגוע – גם על עוולות שמסוגלות להוציא אותך מן הכלים – והוא כמעט תמיד מדייק.
ארמבינדר סיפק את הכיסוי הרגוע ביותר והמדויק ביותר של מערכת הבחירות האחרונה בארה"ב. יש לו מקורות משובחים בכל המחנות הפוליטיים ובחלק גדול מהמקרים הוא דיווח על סיפור לפני העמיתים האחרים.
יתרונות: דיווח מהיר, אמין ומדויק על המתרחש במערכת הפוליטית האמריקאית, כולל מיקרובלוגינג למכורים האמיתיים.
חסרונות: זהירות בכתיבה עד כדי העלמת הסגנון האישי. חשבו על בלוג שנכתב בטון וקצב הדיבור של קריין קול ישראל.
ה. דראג' רפורט
בניגוד לישראל, בארה"ב יש בלוגוספירה ימנית חיה ובועטת. בעיקר בועטת. דראג' רפורט של מאט דראדג' הוא אחד הבלוגים הוותיקים ביותר, וללא ספק אחד השנואים ביותר על השמאלנים האמריקאים. לא בלי סיבה: דראג' היה זה שכמעט לבדו מוטט את נשיאותו של ביל קלינטון, חשף את פרשת מוניקה לווינסקי והמשיך להכות בברזל הלוהט הזה עד שלתקשורת הממוסדת לא היתה ברירה אלא לדווח על מה שכבר חשף.
דראג' מנסה להפוך את הבלוג שלו, בהצלחה לא מבוטלת, למעין שירות ידיעות עם הטיה פוליטית ברורה ומוצהרת. טווח הכיסוי שלו רחב במיוחד, ומחלוקת אף פעם לא הפחידה אותו - אחת הפרסומות הבולטות באתר היא למפתח אגוזים בדמותה של הילארי קלינטון, אויב ותיק של הבלוג.
יתרונות: דיווח מהיר ובדרך כלל מדויק על מגוון נושאים. ההטיה של הבלוג מוצהרת והקורא יכול להביא אותה בחשבון.
חסרונות: עשוי לגרום לתחושת עודף מידע, עיצוב מיושן מאד. אבל, היי, הוא שם משנות התשעים.
ו. Talking Points Memo
TPM היה אחת התופעות הלוהטות בשנים האחרונות, התשובה השמאלנית לדראדג': הוא חשף מספר שערוריות כבדות, ואם דראדג' עשה חיים קשים לקלינטונים, TPM ועורכו הראשי, ג'וש מרשל, הצליחו לאלץ את מנהיג הרוב הרפובליקני בסנאט, טרנט לוט, להתפטר. הם חשפו הערות גזעניות שהשמיע במסיבה פרטית, וזה דרש לא מעט מאמץ, אבל מרשל סימן עוד איקס על הקנה.
ההטיות של מרשל מוצהרות – "אני נחרד מהמחשבה שהשרלטן נתניהו עשוי להיות בקרוב שוב ראש הממשלה של ישראל", הן המילים הראשונות שרואים בבלוג נכון לעת כתיבת מאמר זה – והקורא נדרש לסנן אותן, או, על פי העדפתו, להסניף אותן. הכתיבה מהוקצעת, מסוגננת, וטעויות הן דבר נדיר כאן.
יתרונות: שילוב מרשים בין כתיבה בלוגית מודעת ובין תחקירנות עיתונאית.
חסרונות: אמריקנוצנטריות מוגזמת משהו, הכתיבה עוסקת לעיתים בנושאים נידחים בתרבות הפוליטית האמריקאית.
ז. האפינגטון פוסט/דיילי קוס
קשה להתייחס לסגנון הכתיבה של שני הבלוגים הללו – The Daily Kos בהנהגת מרקוס מוליסטאס ו-Huffington Post, שהוקם על ידי אריאנה הפינגטון – משום שטכנית, אין כזה. אלו מגה-בלוגים, שמעניקים זכות כתיבה לבלוגרים רבים ושונים, כל אחד וסגנונו שלו.
שניהם מזוהים במוצהר עם הצד הליברלי של המפה הפוליטית האמריקאית, ושניהם היו מעורבים בפעילות פוליטית כבדה. הם אבני היסוד של מה שמכונה ה-netroots, פעילי השטח המקוונים, והם היוו חלק ניכר מהמאבק הפוליטי במפלגה הדמוקרטית. הם הצליחו, ב-2006, להביא להדחתו בפריימריז של הסנאטור הממורכז-מדי, ג'ו ליברמן, שנוסף על תמיכתו ברפובליקנים גם תמך במלחמה בעיראק. זה לא נגמר טוב: ליברמן רץ כ"דמוקרט עצמאי", והביס בבחירות הכלליות את מועמדם של הנטרוטס.
יתרונות: הם פשוט בלוגים חשובים ובעלי השפעה מעצם משקלם. רצוי לקרוא אותם כדי להבין את הטרנדים בבלוגוספירה הליברלית.
חסרונות: אין סגנון אחיד, ואין כותב בולט או ייחודי. במובנים מסוימים, אלה תאי-תהודה ליברליים, שמסוגלים לגלות אי סובלנות מפתיעה כלפי בעלי דיעות חריגות.
