סיכום השבוע בעולם הטכנולוגיה: לא כל תחרות היא אולימפיאדה
למה מיקרוסופט ואינטל סיכלו את פרויקט מחשב לכל ילד; האם אפשר להתחרות בגוגל; בסין חוסמים "רק אתרים מסוכנים", בישראל ובארה"ב שוקלים את הרעיון; הפרטיות הופכת לאגדה אורבנית ונמצאה הסיבה להתמכרות לפייסבוק
ניקולס נגרופונטה, יוזם פרויקט OLPC, מאשים את אינטל ומיקרוסופט ברצח בכוונה תחילה של המיזם, שאמור היה לספק מחשבים ניידים זולים לילדים במדינות עניות. במניפסט בן שישה עמודים, מאפשר הטיימס לפרופ' מ-MIT לפרוש את משנתו, ומונה את הסיבות שבגינן עשו שתי הענקיות כל שביכולתן לסכל את הצלחת התוכנית (בעיקר העובדה שבחר בלינוקס ו-AMD). לדברי נגרופונטה, המשאבים שהשקיעה אינטל ב-Classmate, תואם ה-OLPC שהיא משווקת, כמו גם הזלזול הבוטה שהפגין ביל גייטס ביחס למיזם שלו - גרמו נזק אדיר. "לא הערכתי כראוי את המאמצים שהחברות הללו יעשו כדי להכשיל פרויקט הומניטרי", אמר נגרופונטה. ומי שחושב שמדובר בתיאוריית קונספירציה, מוזמן לעיין בתחזית העגומה של שוקי גלילי, שצופה עתיד שחור למדי לחברת Via. זו פיתחה מעבד בשם Nano, שמתחרה ב-Atom של אינטל, ולרוע מזלה - עוקף אותו בביצועים. אינטל, הוא מבהיר, לא תיתן לזה להימשך. הבלוגר מייק מאסניק מ-Techdirt אמנם לא מסנגר על אינטל, אבל משוכנע שנגרופונטה טועה. לדבריו, תחרות היא תמיד דבר טוב, לא כשכן כשמדובר ברעיון כה נאצל.
אינטל ומיקרוסופט טרפדו את הפרויקט. OLPC צילום: בלומברג
אבל תחרות, יודע כל ישראלי, היא תפיסה שלעיתים נדירות משרתת את הצרכן. קחו למשל את Knol, מאגר המידע (וגן העדן לספאמרים) של גוגל. פלח השוק שהוא מאיים עליו אינו זה של וויקיפדיה, אלא דווקא של אתרי מאמרים קטנים. בראיון ל"כלכליסט" מפגינים הישראלים שביניהם בטחון עצמי, אבל לא בטוח שיש להם סיבה טובה.
אחרי הכל, קשה מאוד להתחרות בחברה שמהווה מונופול בתחומה (חיפוש, למי ששכח). על פי נתוני חברת Hitwise, גוגל שולטת ב-70.77% משוק החיפוש האמריקני. בבלוג Mashable מסרבים לזעוק חמס, ומסבירים שהיא פשוט יודעת את העבודה טוב יותר מהמתחרים.
החופש לחסום
ממשלת סין, שמצנזרת את האינטרנט מאז ומעולם, הסכימה לשחרר קצת את החבל בתקופת האולימפיאדה. אבל קצת הוא מינוח לא מדויק דיו, וכעת מסתבר שמה שנחשב נורמלי בעיני עיתונאי הספורט שנשלחו לסקר את התחרויות בבייג'ינג, נתפס כמגונה ומסוכן בעיני הממשל הסיני. לדברי סגן נשיא הוועד האולימפי הסיני, הרשויות חוסמות רק אתרים המסכנים את בטחון המדינה ומזיקים לנוער (כמו הפגנות לשחרור טיבט).
תודו שההסבר הזה גורם לכם תחושה ביתית חמימה. הרי גם בישראל מעדיפים המחוקקים להגביל את חירויות הפרט בתואנות שווא. לדוגמה: הקואליציה מקדמת נמרצות את חוק הצנזורה של שר התקשורת אריאל אטיאס (ש"ס), ומטרפדת את הצעת החוק של ח"כ אלכס מילר (ישראל ביתנו), שמטילה את האחריות לסינון אתרים על ההורים וחברות האינטרנט. נכון שהנוסח של מילר אינו מופת חקיקתי, אבל לעומת החלופה - מדובר במשב רוח מרענן של דמוקרטיה.
גם בארה"ב מודאגים. ארגוני צרכנות ופעילים למען ילדים דורשים מה-FCC (נציבות התקשורת האמריקאית), להגביל את היקף פרסום הג'אנקפוד לילדים באינטרנט. אבל בעוד ההורים דורשים שהמחוקק יקנה לילדיהם הרגלי תזונה נכונה, יש הרואים בזה עוד סייג על האינטרנט. מצד שלישי, יכול להיות שפרסומות, ספאם ורוגלות הן פשוט הביטוי השלילי של החופש שמציעה הטכנולוגיה? העתידן ג'אמיי קשיו בהחלט סבור כך. לדעתו, הנסיונות להגביל פרסומות או מזיקים דיגיטליים אלה ואחרים, משולים לרצונן של היצרניות למנוע מאיתנו לעשות כרצוננו במכשיר או שירות שרכשנו. במילים אחרות, מי שרוצה לחסום פרסומות - סופו שיחסום את הקוד הפתוח.
גם הסופר קורי דוקטורו, מזכיר, שהזכות לשנות את הכלים שאנו עובדים איתם כך שיתאימו לצרכינו היא אחת החירויות הבסיסיות ביותר. הוא אפילו כתב ספר ילדים שמקדם את הרעיונות "החתרניים" הללו.
מצנזרים בכל העולם צילום: shutterstock
פרטיות? איפה?
בכלל, נדמה שהזכויות שלנו - כאזרחים, צרכנים או סתם בני אדם - הולכות ומצטמצמות, והופכות במהירות לספק אגדה אורבנית ספק מיתוס עממי על מנהג שעבר מן העולם. אבל יש מי שמשמר את המסורת: עו"ד יהונתן קלינגר שב ומסביר את הבעייתיות, חוסר התועלת והאווילות שבהצעת חוק הזיהוי הביומטרי שעברה בשבוע שעבר בכנסת. והעיתונאי בני ציפר ממאן להיעתר לשר הפנים, שרוצה להפוך אותו לברקוד.
ואפרופו זהות, ניב ליליאן ואהוד קינן אולי חמדו לצון כשניתחו את אישיות הגולשים על פי כתובת המייל שלהם, אבל נראה שהם כיוונו לדעת גדולים: חוקרים מאוניברסיטת לייפציג מצאו התאמה בין מאפיינים אישיים לבין השם שבחרו הנשאלים להציב לפני ה-@. לא בא לכם שיזהו אתכם? זה עדיין אפשרי. ויש גם דרכים לגלוש בלי להשאיר עקבות.
אבל זכרו, מחוקקים לא תמיד מזיקים, בעיקר בהשוואה לתאגידים. הלחץ שהפעיל הקונגרס האמריקאי על חברות האינטרנט הגדולות, גרם לשתיים מהן - גוגל ויאהו - להודות שהן עוקבות אחרי הרגלי הגלישה של המשתמשים. בתזמון נוח להפליא, הודיעו שתיהן שיאפשרו לגולשים לבחור שלא יעקבו אחריהם לצרכי פרסום. בבלוג All Things D ממליצים לא לסמוך על גוגל צמאת הפרסום המותאם אישית, ולהתקין כמה תוספים מונעי פרסום ומעקב.
הכל פיקציה. פרטיות ברשת צילום: shutterstock
לפרטיות, מאידך, יש עוד היבט - אם נמסור לידיהן של חברות האינטרנט את פרטינו האישיים, הן יוכלו להעניק לנו שירות הולם. הבלוגר האנק וויליאמס חושב שיש פה פוטנציאל למודל עיסקי לא רע בכלל. אולי אפילו כזה שישחרר את כולנו מעולן של הפרסומות. מנקודת מבטו, מי שמתבסס על שירותים מקוונים לצרכי עבודה יסכים למסור את פרטיו האישיים ואפילו ישלם תמורת שירותי תמיכה, גיבוי וכיוצא באלה.
אבל בואו נהיה כנים - את מי נשנא כשהעולם יהיה נקי מפרסומות? דניז קארוזו, הבלוגרית התורנית ב-Machinist של סלון, שצופה בתוכן טלוויזיוני דרך האינטרנט על שום תיעובה לפרסומות, חוששת מהרגע שבו ייכנעו הפרסומאים והמפרסמים לדחפים הקמאיים שלהם, ויחריבו גם את הווידאו המקוון עם הפגזת פרסומות נמרצת יתר על המידה. הפתרון שלה: למצוא מודל עיסקי הגיוני לווידאו ברשת. מהנתונים שמציג מייסד Yume, פלטפורמת פרסום בווידאו מקוון, נראה שהיא עלתה על משהו: למרות שהגולשים שונאים אותן, הפרסומות שמקדימות כל קליפ שמשודר באינטרנט הן הכלי המועדף על מפרסמים.
אין ספק שפרסום בווידאו מקוון הוא הדבר הכי חם בתעשיה. על פי הערכות, היקף ההשקעה בפרסומות כאלו יוכפל בתוך שנתיים, ויעמוד על 2.4 מיליארד דולר. ובזמן שגוגל מוצאת דרכים מוזרות להצטרף לחגיגה (מריחת פרסומות סרות טעם על קליפים שמוטמעים בבלוגים), מנהל מחלקת הפקות האינטרנט ב-CBS משוכנע שהדרך היחידה לעשות כסף מתוכן ייעודי לרשת היא תוכן שיווקי.
בפינצטה
הסנטור הרפובליקני ג'ון מקיין, שרץ לנשיאות ארה"ב (או סתם בורח מהאינטרנט), התייחס באחד מנאומיו לנעשה בגיאורגיה, ושילב בדבריו ציטוטים ממקור מפתיע: וויקיפדיה. הייתכן שכותבי הנאומים שלו פשוט מצאו דרך מקורית לבחון את עירנות הקהל?
ירון לונדון בדק את wii fit, הלהיט החדש של נינטנדו, וסבל מכל רגע.
כל מה שצריך לדעת כדי להפיק תועלת עיסקית מפייסבוק. וסגירת מעגל הקונספירציות: למה פייסבוק כה ממכר? כי מישהו תיכנת ועיצב אותו בדיוק בשביל זה.
