תפוח זהב
"אני גאון נאה, מפורסם ומחונן רוחנית; ואני מנגב את הישבן עם כסף. לא פלא שאנשים מקנאים בי. אני מבין אותם. אני גם הייתי מקנא בי" • הפרק הראשון מ-Options, הספר של סטיב ג'ובס המזוייף
15:3010.07.08
לפעמים אני מרגיש כמו שף דגול
לפעמים אני מרגיש כמו שף דגול
שהקדיש את כל חייו
לחקר נזירי של אמנות הבישול
ואסף את הרכיבים הכי מובחרים
ובנה את המטבח הכי מתקדם
והכין את הארוחה הכי אנינה
כה מושלמת, כה טעימה, כה יוצאת דופן
אבל כל יום אני עומד בחלוני
וצופה ב-97%
חולף על פני המסעדה שלי
הישר אל המקדונלדס
שמעברו השני של הרחוב
- סג"ה
פרולוג
הריטארד הממוצע בטח חושב שאצלי הכל דבש. אני אחד מהאנשים הכי עשירים בעולם, וכולם מהללים אותי כאיש העסקים הכי מבריק של כל הזמנים. אני צנום ונאה, עם שיער גזום קצר וזקן שחור-לבן בסגנון שון קונרי. ואני מפורסם. מפורסם כמו במגזין פיפל. כאילו, בכל מקום שאני הולך אליו אנשים מזהים אותי, וכולם מתנהגים מוזר לידי, ואתם יודעים מה? אני אוהב את זה. אני אף פעם לא מתעייף מזה. אם יש משהו שאני לא סובל זה מפגרים כמו בריטני ספירז שאומרים שהלוואי והם לא היו מפורסמים. נו באמת. אם את באמת מרגישה ככה, תתרמי את כל הכסף שלך, תעבירי את יוצאי חלציך הניגר-וואנאביז לשירותי הרווחה – בואי נודה בזה, הם צריכים להיות שם גם ככה – ותעיפי את תחת-הקוטג' שלך לבקתה בטיבט. מה זה? כן. זה מה שחשבתי. אז סתמי ת'פה.
מה שאפילו יותר מגניב זה שאני לא מפורסם בזכות העובדה שאני כוכב אקשן מנופח מסטרואידים או ראפר אנאלפבית שתופס ת'זין או שחקן כדורסל אידיוט ומוטנט. אני מפורסם כי אני גאון, וכי אני מנהל את חברת מוצרי האלקטרוניקה הכי מגניבה בעולם, שלגמרי הקמתי בגראז' שלי, בעצמי, או בעצם עם עוד איזה בחור אבל הוא מחוץ לתמונה עכשיו, אז למי אכפת. אני מפורסם כי המכשירים שאני יוצר הם יצירות אמנות, מכונות שמיוצרות במיומנות ומעוצבות תעשייתית כל כך טוב שהן צריכות להיות במוזיאון. מחשבי ה-iMac ותוכנת ה-iLife שלי משיבים לחיי האנשים את ההיקסמות הילדותית, ונותנים לבעליהם תחושה שהם יותר אינטליגנטיים ואפילו, ובכן, יותר טובים מאנשים אחרים. אני גם המצאתי את האייפוד המזדרגג. שמעתם עליו?
אנשים שואלים אותי כל הזמן מה מניע אותי. זה לא הכסף. כבר עכשיו יש יותר מדי כסף, כל כך הרבה שאני לא יכול לזכור כמה. גם ככה אף פעם לא היה לי אכפת מכסף. אני יכול לנגב את התחת שלי עם שטרות של מאה דולר, זה כמה לא אכפת לי מכסף. האמת שעשיתי את זה פעם.
אם לסכם: אני גאון נאה, מפורסם ומחונן רוחנית; ואני מנגב את הישבן עם כסף. לא פלא שאנשים מקנאים בי. אני מבין אותם. אני גם הייתי מקנא בי. אלא שמה שרוב האנשים לא מבינים זה שבמובנים רבים, החיים של אל ג'ובסו לא תמיד נפלאים כל כך. אני מסתובב ברחבי העולם יותר מדי. אני עובד יותר מדי. אני ישן מעט מדי. לעתים נדירות אני לוקח יום חופש. אם להיות כן, אלה חיים קשים. כמו שבונו תמיד אומר כשאנחנו מסתובבים יחד, "אנשים חושבים שלהיות כוכב רוק זה רק סקס וסמים וכיופים, אבל זה להיטחן, בנאדם, על אמת".
אבל הדבר הבאמת קשה בלהיות סוּפּר מבריק ומצליח זה שאנשים מקנאים, והם מנסים להפיל אותך. במקרה שלי הריטארד הכי קנאי שאי פעם ראיתי היה תובע כללי אמריקאי בשם פרנסיס אקס. דויל, אהבל מזיע שהחליט יום אחד שהוא רוצה להתמודד על משרת מושל קליפורניה והגיע למסקנה שהדרך הכי טובה לפתוח את הקריירה שלו היא להעמיד לדין מנכ"ל סלב מפורסם. למה לא, נכון? אליוט ספיצר עשה את אותה קומבינה, העלה האשמות נגד חבר'ה בוול סטריט, ועכשיו הוא מושל ניו יורק.
אז דויל ויד ימינו, עורך דין צעיר בשם וויליאם פּוּן ("כּוּס" בסלנג – הערת המתרגם) (אני נשבע שאני לא ממציא את זה), החליטו להפיל את אל ג'ובסו. הם התיישבו להם במשרד המכוער שלהם בסן פרנסיסקו, מקלידים להם בלפטופי הווינדוז שלהם, קושרים וזוממים, מרימים טלפונים לרשות לניירות ערך ומדליפים מידע לעיתונות. פאטמן ורובין, נהגנו לקרוא להם. או אינספקטור קלוזו וקייטו.
לא הייתי המטרה היחידה שלהם. האידיוטים האלה שמו על הכוונת עשרות חברות בעמק הסיליקון. הם רקחו אגדת ילדים על בכירים חמדנים שמרפדים את כיסיהם ומרמים משקיעים, וכמובן שהטמבלים בתקשורת קנו את כל הסיפור ופרסמו אותו, כי תרשו לי להגיד לכם משהו, אם יש בעולם אנשים שממש מעריצים סיפורים על אנשים עשירים מרושעים, הרי שאלה העטים-להשכיר המטונפים בתקשורת. הלוזרים רעי הלב, מלאי השנאה וקטני הזין האלה מבלים את כל חייהם במצב מתמשך של קנאה וטינה. הנה הגדרת התפקיד שלהם: ראיין אנשים עשירים יותר, מצליחים יותר ומעניינים יותר ממך, ואז הכה אותם מתחת לחגורה על דפי העיתון. הם פרזיטים. הם עלוקות. כדי להתגבר על הבושה של מה שהם עושים, הבני-זונות התככניים משכנעים את עצמם שהם מצילים את העולם על ידי חשיפת כל האנשים העשירים, המצליחים והמעניינים האלה כמזוייפים. שזה מגוחך. אבל שיהיה.
אין ספק ששמעתם מה קרה לי. קראתם את הסיפורים על השערוריה הגדולה באפל. אבל בעצם שמעתם רק צד אחד. שמעתם עלילה מעוותת שמבוססת על הדלפות ושקרים, בדיות ואי-אמיתות שנוצרו על ידי תובעים כלליים, מלחכי פנכה ממשלתיים ושכירי-עט מהתקשורת. עכשיו תורי. ותאמינו לי, השקרים והבדיות ואי-האמיתות שלי הרבה יותר משכנעים משלהם.
על אודות הסופר והספר
העיתונאי דן ליונז מפעיל בלוג בשם The Secret Diary of Steve Jobs, בו הוא מבקר את אפל, את עמק הסיליקון ואת תעשיית ההייטק כולה באמצעות "סטיב ג'ובס המזוייף", גירסה בדויה והזויה של מנכ"ל אפל, סטיב ג'ובס. הצלחת הבלוג הובילה לכתיבת הספר Options, the Secret Life of Steve Jobs, a Parody by Fake Steve Jobs, שאמור היה לצאת תחת שם המחבר "סטיב ג'ובס המזוייף". אולם חודשים ספורים לפני יציאת הספר, חשף כתב הניו יורק טיימס בראד סטון כי ליונז עומד מאחורי הדמות. הספר ראה אור בשנת 2007 בהוצאת Da Capo Press, והפרק מתפרסם פה באדיבותה. כאן אפשר לקרוא ראיון עם ליונז, ופה ידיעה על פרישתו מכתיבת הבלוג.
