מחובר: נקמת ילד קטן
הם זלזלו בו. הם זלזלו ברשת שאהב. הם ישלמו
(פורסם ב-16/03/2008)
אני אוהב את האינטרנט. זו אמירה קצת בנאלית, הרבה אנשים אוהבים את האינטרנט, אבל אני מרגיש שאצלי זה אחרת. אני אוהב את הרשת אהבה בשרנית. אני אוהב את האינטרנט גם כשאני לא מחובר. אני אוהב אותה כשאני נמצא באיזה מקום ותופס שהיא מתקיימת עכשיו שם בחוץ,
כשהגעתי לרשת, כלומר כשהתחלתי לעבוד בה (פחות משנה אחרי שהתחברתי בפעם הראשונה, לכן החוויות כרוכות זו בזו), היתה לי תחושה שמסביב כולם מזלזלים במה שקורה כאן. זה היה בסוף .'98 היתה אמנם בועה, ובמדורי הכלכלה אהבו להפריח מספרי עתק באוויר, אבל בשאר מדורי העיתון הטון היה מזלזל. הטיפול התקשורתי ברשת היה כמו קרקסי. עבדתי אז בנענע, ועל הקיר היתה תלויה כותרת מאחד העיתונים שסיפרה על מי ש"גלש באינטרנט - ונשרף," כשרק בתוך הכתבה הבין הקורא שהגולש נשרף כי ברק פגע בביתו, המחשב עלה באש והבית אחריו.
בזיכרון שלי תמיד היה ברור לי שכולנו שם זעמנו נורא על הטמטום הזה, אבל אולי זה היה יותר עניין שלי משל הקולקטיב. אני זוכר איך הסתכלתי תמיד על ההתייחסות הזו של אנשי התקשורת הוותיקה לרשת כאל אזוטריה פיקנטית. כל כולי רגשי נחיתות, חלמתי על היום שבו יקרה מה שידעתי שיקרה, שהרשת תתעצם ותהפוך לדבר עצמו, תעיף את הרוכב התקשורתי מעל גבה. הייתי מפנטז איך ביום שבו זה יקרה (אצלי זה תמיד קרה ביום אחד, בלי הכנות,( המסכנים האלה מהעולם הישן ייצאו לרחובות ויחפשו את עצמם. רק שזה יהיה כבר מאוחר מדי. הא!
הייתי אז איש נורא כועס, ובדיעבד אני רואה איך פשוט איחדתי את הסיפור שלי ושל הרשת. כן, אתם אולי לא מאמינים בי, אתם לא מאמינים בה, אבל אנחנו עוד נראה לכם. אתם שכותבים עלינו בזלזול, אתם שלא מוכנים להכניס את עצמכם לזירת הדייטים של הרשת כי הרי רק גיקים מכוערים מסתובבים פה. אנחנו נראה לכם. תמשיכו לזלזל. אתם עוד תכירו בנו. אתם עוד תבינו מה זו הרשת. מי זה צביקה בשור. וזה לא התנתק באמת מאז, אני קולט פתאום. אני עוד ממשיך לחשוב ככה, כאילו הקמפיין הלא מודע של הרשת לחיסול בעלי הכוח בעולם (הקורבנות עד עתה: תעשיית המוזיקה, העיתונים, תעשיית השיחות לחו"ל) הוא אחד עם הקמפיין שלי להכרה והצלחה אישית.
השבוע שאל אותי מישהו מה אני חושב שיקרה לעולם אם האינטרנט ייגמר. עזבו את העולם, בקושי יש לי מושג מי אני אהיה אז.
