מחובר: פלטפורמת ההיכרויות הצה"לית

(פורסם ב-09/03/2008)

ב‭1997-‬ שירתתי כקצין קשר במוצב הבופור. גרתי עם הפקודים שלי בקוביית בטון משוריין, ששימשה כמרכז הקשר וכחדר השינה שלנו. היתה שם מערכת להעברת מידע מוצפן בין מחשבים, שאסור היה לי לחשוף את שמה, לוּ הייתי זוכר אותו. בנוסף לתפקידה המבצעי, אירחה

ככה זה. אנשים בונים מערכות תקשורת מורכבות עם מטרות נעלות, ובסוף הן הופכות לפלטפורמה למציאת זיונים. תשאלו את אנשי קפה דה מארקר, שרוממות הרשת החברתית המקצועית היתה בגרונם, ועכשיו הם תקועים עם אחת מזירות הפיק-אפ המוצלחות בישראל.

המערכת בבופור עבדה קצת מצחיק, ומסך המחשב שימש רק כדי לראות את מה שאנחנו רצינו לשלוח. את התשובה, אם היתה כזו, קיבלנו ישירות מהמדפסת, בלי שהיא תעבור דרך המסך.

הבופור, אולי שמעתם על זה, היה מקום לא מדהים לחיות בו. מילא כל השטויות האלה של טילים ופגזים, אבל היציאות היו ממש גרועות, שלא לדבר על הבנות.

אז נכנסתי לסצנה. התחלתי לשלוח משפטי פתיחה לכל כינוי שנחשף בפניי. זה מצחיק: חיל הקשר של צה"ל ישב ותכנן את הדרך המושלמת להעביר לבופור את פקודות המבצע שבסופו יובא ראשו של איזה איברהים רג'וב, ואני והבנות רק רצינו לגעת.

לפעמים הצלחתי. בנות ענו, התפתחה שיחה. פתאום, מתוך הלילה, המדפסת מטרטרת תשובה, והלב שלי מקפצץ איתה. היתה בזה כל ההתרגשות של זירת הצ'טים שנחשפתי אליה שנה-שנתיים מאוחר יותר - רק יותר.

היתה אחת מנתניה, אלוהים זוכר מאיזו יחידה, שאיתה זה זרם טוב יותר מהתחלה. התברר שאני מצחיק אותה. די מהר העברנו את התקשורת שלנו לטלפון האדום המוצפן. ממש כמו שקרה לי אחרי זה אלף פעם בצ'טים, רק פי אלף יותר חריף, התחלתי לבנות אותה לעצמי כפנטזיה. הייתי אז לא רק חרמן, אלא גם בתול ומודאג מזה. קבענו להיפגש אצלה. הגעתי, ובשנייה אחת התנפצו כל הפנטזיות שפיתחתי. היא לא נראתה כמו שחשבתי.

היום זה לא היה קורה. פנטזיות עדיין נבנות ברשת ונהרסות בפגישה מחוצה לה, אבל לרוב נגיע לדייט הרבה יותר מיודעים. אם פגשת מישהי מפייסבוק, כמעט בטוח שראית תמונה שלה קודם, וגם אם לא - תוכל לשאול עליה את החברים המשותפים שלכם ברשת. להיפגש בסוף שנות התשעים עם מישהי מהצ'ט היה בגדר טוטו. כל מה שהיה לך ביד זה ניק והבטחות. היום, עם עושר המידע שיש ברשתות החברתיות, כבר אין דבר כזה פגישה עיוורת באמת.

בחזרה לנתניה. אכזבת הפגישה שככה קצת, והתחיל להיות נחמד. נגענו ונגענו, ומתישהו לקראת בוקר הגענו להבנה שהגיע הרגע ללכת עד הסוף. לא היו לי קונדומים, אז היא נתנה לי הדרכה, ויצאתי לנתניה של ראשית בוקר כדי לקנות אותם. בחוץ, וזה משהו שאני מתבייש בו עד היום, קיבלתי התקף חרדת ביצוע נוראית, ובלי להודיע כלום לגברת, לקחתי את המונית הראשונה הביתה. כנראה היתה שם קצת יותר מדי מציאות.