ביקורת אלבום: "כוורת בקופסא"

ברקע מהדהד אינטרו הגיטרה הבלוזית לשיר "אוכל ת'ציפורניים". בום. פתאום הבנתי שוב למה כוורת התפרקה אחרי שלוש שנים וחצי בלבד.

קהל היעד: ישראלים.

דבר המבקר: זה קרה בזמן ההאזנה להופעה החיה שלהם מ־1974, שמוקדשים לה שני דיסקים מתוך שמונה במארז החדש שיוצא היום, בול לקראת ההופעות. ומדובר בביצוע מלהיב של המופע הראשון שלהם, "סיפורי פוגי", שנותן מושג בזמן אמת על איזו כנופיה מוצלחת של אקדוחני מוזיקה הם היו.

המארז כוורת בקופסא

יש את קטע הגיטרה המקסים של קלפטר, וגם את המערכון "שיעור פסנתר", שבו יוני רכטר מנגן קטע מהרונדו הטורקי של מוצרט. ואז הבנתי באופן מוחלט מה שהיה ברור: כוורת נבראה בצלמו ודמותו של דני סנדרסון, היוצר הכמעט בלעדי שלה. גם עילויים, כמו רכטר שחיבר את הלחן ל"דמעות של מלאכים" בגיל 16, לא היו יכולים להיות בה כינור ראשון או אפילו שני. וגם לא יצחק קלפטר ואלון אולארצ'יק, כל אחד עולם ייחודי בפני עצמו. אז את אולארצ'יק זוכרים מ"ילד מזדקן", הגיטרה של קלפטר מקבלת שוב ושוב הזדמנות לנצנץ - אבל בגדול, התמונה הגדולה שייכת לסנדרסון. וגם תאריך התפוגה שמוטבע עליה ברור למדי.

כמו שירות צבאי, 3–4 שנים זה זמן סביר לאמן לא להתפוצץ עם החומרים שלו, וזה גם מה שקרה כאן. המארז החדש הוא הרחבה נפלאה למעריצים כדי להבין טיפה יותר את הלהקה הישראלית הגדולה ביותר אי פעם, ולאחרים לצלול לעולם פופ מושלם, שכתבו וביצעו שבעה אנשים מוכשרים ששינו את פני עולם המוזיקה הישראלי. זו קופסה שאפתנית, שכוללת חומרים שלא פורסמו רשמית כמו האופרה "סיפורי פוגי" (שפשנל המליץ בחום על קיצוצה לחתיכות), וגם קטעים נדירים מתוכניות רדיו, הופעות בטלוויזיה - וכמובן אותה הופעה חיה בתיאטרון ירושלים מ־1974, שמציגה את כוורת בשיא כוחה, ובאיכות סאונד פנומנלית לעומת הציפיות המוקדמות שלי. למי שמכיר ביצועים חיים של כוורת רק מאלבום ההופעה הכפול של 1984, זו הפתעה נעימה ומלהיבה. ההתלהבות, הממזריות, הקריצה - הכל נמצא כאן. קול הפלאים הגבוה של שמיר, סולו הקלידים של רכטר - אלכימיה שמסבירה היטב כמה הם היו גדולים, ובמקביל למה חיו על זמן שאול (NMC יונייטד, 6 דיסקים ו־2 די.וי.די).

שורה תחתונה: מתנה נפלאה עבורכם, או עבור מי שאתם אוהבים.