בפריז נגמלתי מקפה

אם כך, תיקון: בפריז נגמלתי מקפה טוב.

ראשית נגמלתי מקפה הפוך.

האספרסו בפריז הוא לא גרוע. לרוב הוא סביר, לפעמים הוא אפילו די טוב. רק את האספרסו עם הקישוטים הם מחרבים להכעיס.

הצרפתים יודעים להקציף ביסק סרטנים, אבל קצף הקפה שלהם נחות אפילו מזה שמכינים באמצעות התזת החלב מחור בשקית על דופן הכוס צילום: ניקולאס קלרק

"באשר לקצף", כתב רולאן בארת ב"מיתולוגיות" המיתולוגי שלו, "משמעותו כמותרות ידועה יפה: ...התרבותו השופעת, הקלה, האינסופית כמעט, נותנת מקום לשער שבחומר שממנו הוא יוצא מצוי מקור עז, מהות בריאה ורבת עוצמה.... הקצף עשוי להיות אפילו סימן לרוחניות מסוימת, במובן זה שהרוח ידועה ביכולתה להפיק הכל מלא־כלום".

צודקים מי שמאשימים את הצרפתים בבורותם הנרכשת. שהרי אלה אולי יודעים היטב כיצד להקציף ביסק סרטנים וגם תערובת לסופלה, אבל אפילו הקצף שהיינו מייצרים בצבא באמצעות התזת החלב מחור זעיר בשקית על דופן כוס הדורלקס — אפילו הוא היה איכותי פי אלף מהקצף הסבוני שמקבלים כשמזמינים קפה או לה, או רחמנא ליצלן קפוצ'ינו. גם ארבעה וחצי יורו לספל לא קונים לי את הזכות להתחיל את הבוקר במשחק הקבוע: לפעור בור בקצף הענני, לזרות לתוכו את הסוכר, לערבב אותו, לצלול פנימה, להרשות לו להותיר חותמת שפם לבנבנה מעל שפתי העליונה.

גם במקומות שבהם האוכל טוב, השוקו החם שמימי והקרואסון אגדי לא מצאתי מזור. בפושון, אצל ז'ק ז'נאן ואפילו במסעדות בנות כמה כוכבים, שמונה יורו משיגים את אותו קפה בינוני מתסכל.

שלוש שנים חייתי בפריז. לקח לי זמן להתייאש. הייתי משוכנעת שאם רק אתמיד, אמצא קפה טוב. ניסיתי יותר ממאה בתי קפה בישראל, כמה זמן כבר ייקח לי למצוא קפה טוב בפריז?

נכשלתי. כמעט לחלוטין. בית קפה אחר בית קפה, שכונתי ותיק או מודרני מתיימר, בלב העיר או בשוליה - כמעט בכולם הקפה ההפוך נע בין בינוני ובין גרוע ממש. עם מעט חריגים: לינה, סנדביצ'ייה ליד פלאס דה ויקטואר, מלונגו ברו דה קומרס, קפה מורו ברו דה שרון. עם הזמן נפתחו בתי קפה המתמחים - איזה רעיון מבריק - בקפה. אבל בכל פעם שניסיתי לפקוד אותם, על הדרך או מתוך כוונה תחילה, הם היו סגורים.

בצוק העתים למדתי לשמוח למראם של סניפי סטארבקס. בהינתן די סירופ קרמל, המתיקות הסמיכה מטשטשת את טעמו השרוף של הקפה, ואם משתקעים בספות הרכות וממקדים את המבט הרחק מעבר לזגוגיות, אפשר לחשוב שמדובר בקפה סביר. או שאתה בניו יורק.

אלא שקפה, כידוע, הוא אף פעם אינו רק קפה, ואני הייתי מוכרחה למצוא לעצמי בתי קפה שכונתיים בפריז, כדי לייסד לי שכונה ובית. וכך קרה שבסוף אימצתי את הנוּאזֵט, המקיאטו הצרפתי: אספרסו ארוך עם נגיעה של קצף חלב. מבוסס בעיקרו על האספרסו הסביר, כאמור, נגיעת הקצף מסמלת את עננת החלב המוקצף שאליה התגעגעתי, ויתרונו הגדול של הנואזט: עולה מעט יותר מאספרסו, כלומר בין יורו לשניים.

ככה, שנתיים כמעט, חייתי מנואזט לנואזט. כבר נעשו לי חברים בקפה, כבר אספתי את עיתון הבוקר מהדלפק כשהגיע תורי לקרוא אותו, כבר קרה שהמלצרית הגישה לי את הנואזט מיד עם כניסתי, ולרגע לא השליתי את עצמי שזה הקפה שאני אוהבת לשתות. היתה לי סיבה קבועה, קצרה ומרה ולא מוקצפת דיה, להתגעגע הביתה.