זיכרון עם ארובה

ריח של שמן מנועים, ריקבון קל של עץ רטוב ודגים הפוכי בטן, אי יציבות רגעית עם הדריכה הראשונה על הסיפון, רטיבות שמחלחלת מבעד לנעלי ההתעמלות, הספוג של חליפת ההצלה האדומה הגדולה מדי מתנגש בסנטר, חרדת המנור המתנפנף, צחקוק על זה שלא התכופף בזמן, מתיחת חבלי המפרש בתנועה פסאודו-מקצועית, צריבה טעימה של מלח שהתייבש על החרטום, שחרור כבלי העגינה, הדיפה קלה כדי להתרחק מהמזח, חיכוך פיברגלס בפיברגלס, ואז, סוף סוף, אוושה ראשונה של תנועה במים. ושקט. עיניים אלי עכשיו, היום תורי להיות מפקד הספינה, אין ילדה שלא תתאהב בי.

מחוץ לנמל השמש מחממת את העורף, חדר הכיתה האפל אי שם בגבעתיים הופך לזיכרון עמום, המורה שנותרה על החוף היא לא יותר מנקודה מטושטשת, אליזבת הממתינה לנתיניה שישובו בשלום ממסעם. אל חשש הר מג'יסטי, סיר פרנסיס דרייק, בראש המפרשית החד-תרנית המלכותית, יוצא להקיף את העולם, מכיכר אתרים עד הדלתא האימתנית של שפך הירקון.

תחנת הכוח רדינג לחוף ימה של ת"א צילום: חני זיו

שרוכי חליפת ההצלה משוחררים עכשיו, וניתן להישכב לאורך הדופן החמימה, ללטף את המים שמכים בקצב אחיד בסירה החותרת את דרכה צפונה. נתזים מלוחים ממלאים את חלל הפה. השחפים על המזח כבר עפו, אבל הקפטן יודע לזמזם לא פחות טוב מאבי טולדנו. בשקט, לא בקול מוחצן. אין סיכוי שלא תתאהב בי.

כעת הארובה הגדולה של רדינג כבר מתגבהת מעלינו, והספינה מפנה את החרטום מזרחה. משוטים שהונחו מבעוד מועד על הקרקעית נשלפים, המלחים חותרים בקצב אחיד, מתגברים בקושי על זרם המים המקציף שנפלט לעברנו מתוך מפלצת הבטון האדירה, אשר פולטת בחזרה לים מים שקיררו את טורבינות הענק שלה. המים החמימים הופכים

רדודים יותר ויותר ככל שהספינה מתקדמת אל תוך הלגונה. עוגן מושלך. כעת נותר רק לזנק למים – תראי איך אני חותר – לטפס על משטח הבטון החלקלק, ארץ רדינג לא נודעת, להיאחז בכל הכוח בעמודי העץ הנטועים בו ולתת למים החמים להכות בך מאחור, סכר אנושי קטן שמרים סביבו נד מים אדיר. האינדיאנים על החוף בוודאי נדהמים למראה האדם הלבן בתנוחה כזו.

רדינג ממשיכה לפלוט מים חמימים, ניגוב לאחור של השיער שמכסה את המצח, מבט מלוכסן הצדה, וידוא גם בצד השני. מסביב רק אופטימיות צרובת שמש של רביעי בצהריים, שיעורי ימאות, כיתה ז', שעתיים שבועיות בסירה מדגם סנונית ועם תחושת חופש שספק אם ניתן לשחזר. היא בוודאי מאוהבת כבר מעל לראשה.