"גילינו איך מתלכדים מול הכאוס": על הסדרה "ההרעלות בסולסברי"

אחת הסצנות הראשונות ב"ההרעלות בסולסברי", דרמת מתח בריטית של הבי.בי.סי, על ההרעלה של הסוכן הרוסי לשעבר שריגל עבור בריטניה, סרגיי סקריפול, ובתו יוליה, שהתרחשה ב־2018 בפתח ביתם באמצעות גז עצבים — ונעשתה לפי חשד ממשלת בריטניה בשליחותו של ולדימיר פוטין, דבר שהביא למשבר דיפלומטי מתמשך בין רוסיה לבריטניה — מתחילה עם כניסתו של שוטר לביתם. אחר כך חוזר השוטרניק ביילי לביתו, ושם המצלמה עוקבת אחרי צעדיו מהרגע שהוא נוגע בידית הדלת, במתגי החשמל, במקרר, בשולחן ובשאר פריטים בבית, שבו גרות גם אשתו ושתי בנותיו. האזעקה הפנימית של הצופים מופעלת באופן בלתי רצוני. הם מיד מבינים את הפוטנציאל למפיץ־על.

אלא שהסדרה, בת ארבעת הפרקים הזאת, נעשתה בלי שום קשר לקורונה, רק משודרת כעת בתזמון המוזר הזה (ב־HOT3 וב־HOT VOD), ויוצרת קווי דמיון בעיני המתבוננים. ב"גרדיאן" הבריטי גם מצאו את הדמיון בין אז להיום מבחינת ההתנהלות הרגועה של הדמויות בסדרה המתמודדות עם "מצב נורמלי חדש" וכמו רבים אחרים שיבחו את האופן שהתסריט והבימוי "מאופקים להפליא".

“ההרעלות בסולסברי". “בתוך הסיפור הפוליטי הגדול מצאנו אנשים טובים שמנסים לשמור על בריאות הציבור"

יוצרי הסדרה אדם פאטרסון ודקלן לאון, עיתונאים של תוכנית התחקירים היוקרתית של הבי.בי.סי "פנורמה" שזו להם הפעם הראשונה שהם מעלים סדרה בדיונית, מספרים בראיון בזום כי למזלם הצליחו לצלם את כל הסדרה ממש רגע לפני שבריטניה נעצרה. "סצנת הסיום שבה רואים את האנשים האמיתיים שעליהם התבססה הסדרה צולמה שלושה ימים לפני שנכנסנו לסגר", אומר פאטרסון. "התזמון היה מדהים. כשהתחלנו לכתוב את הסדרה ונתקלנו במושגים כמו 'שרשראות הדבקה' ו'מעקב אחר התפרצות תחלואה', בגלל ההרעלות, חשבנו שכל זה יהיה מאוד חדש ומשונה לצופים, וכמובן שכאשר הסדרה יצאה, כל המונחים כבר היו מוכרים לכולם. אנשים הבינו מה עבר על תושבי סולסברי".

"הופתענו ממש כמו כולם מהדמיון בטרמינולוגיה ובהתנהלות", אומר לאון. "אבל הנושא המרכזי של הדרמה שלנו הוא הקהילה מול הכאוס, איך מתלכדים מול אימה וחרדה. למי פונים כשמשהו ממש משתבש".

הסדרה מבוססת על אירועים אמיתיים: סקריפול היה סוכן חשאי של הממשלה הבריטית, שהוחזר למדינה כחלק מעסקה בין שתי המדינות, אך הורעל באופן שהביא למשבר דיפלומטי מתמשך, שבמהלכו גורשו יותר מ־150 דיפלומטים רוסים מבריטניה. אבל "ההרעלות בסולסברי" כמעט שאינה עוסקת בסקריפול, ובכלל לא דנה בהשלכות המדיניות ובמאבקים הפוליטיים. היא מספרת את סיפוריהם של טרייסי, מומחית מטעם משרד הבריאות (אן מארי דאף, "חינוך מיני"), השוטר המקומי ניק ביילי (רייף ספאל), אנשים שלרוב מטפלים בבעיות מקומיות ופתאום מצאו את עצמם בלב לבו של אסון שעלול היה לפרוץ בעיר הקטנה שלהם המונה 47 אלף איש.

יותר מכל הם רצו לספר את סיפורם של דון סטורג'ס וצ'ארלי ראולי, שני האנשים שמצאו את הבקבוק עם הרעל, חודשים אחרי ההרעלה של סקריפול, וכתוצאה מהחשיפה אליו סטורג'ס מתה.

פאטרסון (מימין) ולאון צילום: Greg Funnell

כדי להסביר מדוע החליטו לספר את הסיפור דרך הדמויות האלה דווקא מסביר לאון את הרקע שממנו הוא ופאטרסון באים: "אדם ואני הכרנו בתוכנית 'פנורמה', אני הייתי כתב, במשך כ־15 שנה, ואדם היה במאי ומפיק במשך עשור. זה היה כל עולמנו. אלה היו חיים נהדרים, טיילנו בעולם, וסיקרנו דברים מאוד מעניינים. הבנו שעיתונאות עוסקת באיך שהעולם פועל ואילו סדרה עלילתית עוסקת באיך שבני אדם פועלים בתוכו. במשך שנות העבודה שלנו פגשנו הרבה אנשים שרצינו לספר את סיפוריהם, ואף פעם לא עשינו את זה, אז התחלנו לכתוב תסריטים ביחד המבוססים על העבודה שלנו, וזה צבר תנופה".

אדם פאטרסון: "בחברת ההפקה חשבו שכעיתונאים נוכל להתמודד עם התחקיר של האירוע המטורף והמזעזע הזה ולהפוך אותו לדרמה. הגענו לסולסברי אחרי שדון מתה, הכל היה מאוד טרי. לא האמנו שהקבוצה הקטנה של עובדי ציבור שפגשנו, שעד אותו זמן עסקה בדברים כמו היגיינה ומזון, פתאום מצאה את עצמה מטפלת בסיכון שבהתפשטות גז עצבים על אדמת בריטניה. זה הדהים אותנו".

נאלצתם להתמודד גם עם מידע שקרי.

"הדיווחים בתקשורת על דון וצ'ארלי היו שליליים ושגויים. השקרים על היותה של דון נרקומנית והומלסית רווחו בדעת הקהל במשך זמן רב. היה לנו חשוב לתקן את המעוות. הצופים היו מופתעים לגלות שדון היתה בת אהובה ואמא אוהבת".

לאון: "האנשים בבריטניה זכרו את הסיפור של סרגיי סקריפול מתמוטט על הספסל, וסוכנים זרים, לכאורה, שהביאו את גז העצבים. מה שלא זכרו היה הסיפור של דון סטורג'ס, הקורבן הטרגי הגדול ביותר של הסיפור הזה".

ולכן עסקתם פחות בסיבה להרעלה?

"כל הדרמה בסדרה מתרחשת בתוך הצללים והריגול שלא ממש מוסבר, האנשים שאנחנו מספרים את סיפוריהם הם אנשים טובים שמנסים לשמור על בריאותם. מה שאדם ואני מצאנו בקריירות שלנו כעיתונאים זה שרוב האנשים בעולם הם הגונים".

איך המצב בסולסברי, פוסט־טראומה?

לאון: "ביקרנו שם בספטמבר, שלושה חודשים אחרי שדון מתה. זה עדיין היה נושא ער בבתי קפה ובפאבים. היו כאלה שרצו לשכוח מזה, אחרים חשבו שצריך לספר את הסיפור. זה מקום די קטן, כולם מכירים זה את זה. מצאנו שכולם היו מסבירי פנים ופתוחים לשוחח איתנו".

"דקלן ואני גדלנו בצפון אירלנד באירועים פוליטיים גדולים שניסו להכתיב את חיינו", אומר פאטרסון. "היינו עדים לאיך שזה השפיע על הקהילות שלנו. זה גיבש את הרצון שלנו לצאת ולחקור את העולם, ולכן נמשכנו לנושאים פוליטיים גדולים".

לאון: "ובתוך הנרטיבים הפוליטיים הגדולים, שגורמים לאלימות וקונפליקט, הרבה גיבורים מקומיים נאלצים להתמודד עם כאוס. אנשים טובים, כמו רופאים, שהלכו לעבודה כל יום. רק ברטרוספקטיבה אני מבין שזה ממש משך אותנו לסיפור בסולסברי. אנחנו לא האנשים שיעשו מותחן ריגול. בגלל כל מה שעברנו חיפשנו את הגבורה המקומית".