"בעבודות שלי אני מושך לאנשים בחולצה, שיתקרבו"

ליאני (34) הוא אחד הקולות המסקרנים והמרעננים של סצנת האמנות המקומית. הוא נולד וגדל במגדל העמק, למד לתואר ראשון בבית הספר לאמנות מנשר ולתואר שני בבצלאל, וסיים בהצטיינות גם תואר במדעי החברה וההתנהגות. ב־2018 זכה בפרס שרת התרבות לאמן צעיר, ושנה לאחר מכן זכה בפרס "Next" של פסטיבל דוקאביב על עבודת הווידיאו "אילת ממי", שמככבת גם בתערוכה הנוכחית.

בשנה האחרונה הקדיש חלק ניכר מזמנו להקמת "הארכיון הלהט"בי", צילומים ביתיים של 120 זוגות להט"ביים ברחבי הארץ, פרויקט שהפך ויראלי וזכה ללא מעט כותרות. הארכיון, שאותו הוא מגדיר "משימת חיי", מנרמל מערכות יחסים להט"ביות, כדי שאחרים שמוצאים את עצמם בסיטואציות כאלה לא ירגישו "לא בסדר" כמו שחש ליאני כגיי במשפחה מסורתית בפריפריה.

ליאני: ״הפנטזיה שמטפחים עבורך כילד הופכת למשהו אחר כשאתה מבוגר" צילום: עמית שעל

בקיץ 2016 ליאני חזר לאילת לחופשה של שלושה ימים. "נסעתי עם חברה כתייר, לא כאמן", הוא מספר. "כשחזרתי לשם כאדם בוגר, שמתי לב לדברים שאולי לא רוצים שנראה: לנותני השירות, לאופן שבו אנשים מגייסים כסף בפעולות כמו איסוף בקבוקים, לדמויות שוליים. הפנטזיה שמטפחים עבורך כילד הופכת למשהו אחר כשאתה מבוגר".

ליאני הוא צלם, אבל "הכלכלול" (שאצרה מיטל אבירם) היא יותר מתערוכת צילום: זהו מיצב חווייתי שעובד כמעט על כל החושים, ועושה זאת ברוח כיפית מאוד — עניין לא מובן מאליו באמנות עכשווית, בעיקר בארץ. "אני חייב להפעיל את הצופה: כשהוא נכנס, זהו, הוא לא יוצא מפה", אומר ליאני. "בעבודות שלי אין מבין או לא מבין. המטרה שלי היא לגרום לאנשים להתקרב, כאילו אני מושך להם בחולצה". את המשיכה הוא מייצר בדרכים מגוונות: עם הכניסה לחלל המוזיאלי, אחרי שהמבקר מקבל צמיד נייר כנהוג במתחמי הכל כלול, מקבל את פניו קיר מתעקל עם צילום ענק של דולפין שמחלק את החלל לשניים. בחלקו האחד פרושים פופים שעליהם מוזמן הקהל לשבת ולצפות בעבודת הווידיאו שמוקרנת על צידו האחורי של הקיר.

בהמשך, החלל ממוסגר בקירות שחורים ודימויים מנצנצים שמזכירים את מתחמי משחקי הווידיאו באילת, וכולל עבודות סאונד שהוקלטו ב"פיירבול", מתקן אקסטרימי של כדור מעופף שמהווה תחנה תיירותית קבועה באילת. "בחלק הזה אני מתייחס לפירוק של הגבריות המאצ'ואיסטית, של גברים בלי חולצה שמסתובבים בעיר בהוויה של 'בואי, אני אקנה לך משהו בקניון'. בגלל זה היה לי חשוב להכניס משפטים וצרחות מהמתקן המעופף כמו 'אמא, אני גבר, תורידו אותי'".

העבודה המרכזית בחלק הזה היא "אילת ממי" — סרט מוקומנטרי (35 דקות) שבו מתעד ליאני שלושה ימים של נופש באילת. כוכבת העלילה היא בחורה תל־אביבית צעירה שאותה הזמין פשוט לחוות את המקום. בעריכה הוא משלב פרסומות מהניינטיז שמטרתן עידוד התיירות, אבל בעיקר עוקב אחרי הצעירה המעט לא־שייכת, כשגם הוא עצמו מופיע כדמות בסרט. "היה לי חשוב לא להיות צופה מהצד, אבל אני לא מסתלבט על אף אחד. כל הטיפוסים שמצולמים בעבודה הם מבחינתי פרפורמנס. גם כאדם בוגר וכאמן, אני מוקסם מהעיר הזו — מכל מה שהיא, כולל השמחה העצב".

עבודות של ליאני. מימין מתוך הפרויקט הוויראלי “הארכיון הלהט”בי”. משמאל: מתוך “הכלכלול” צילום: מיכאל ליאני

הסרט מתאר שלושה ימים בעיר: הראשון הוא יום ההתאקלמות, כולל עצירות בפונדק של כושי רמון וביטבתה; השני מתמקד בחיי הלילה, במסיבות, באורות, בטראנסים; והשלישי הוא יום רגוע של ביקור במצפה התת־ימי וצלילה בריף הדולפינים. "לאורך כל הסרט יש רמז לאלימות הגואה בעיר, התחושה של 'הכל מותר' שלאחרונה אפשר לראות אותה יותר", הוא אומר.

בחלקו השני של החלל תלויות על הקירות עבודות צילום שמשחקות על היחסים של ליאני עם העיר — בין משיכה ורתיעה, אהבה ושנאה, השתוקקות והתעלמות. התחושות האלה מתבטאות בדימויים כמו קלוז־אפים על מבנים בעיר, או אימג'ים מתוך בתי מלון כמו כדי פרחים ופירות מעוצבים. אבל ליאני לא מתייחס רק לדימוי, אלא גם למה שסביבו: את הצילומים עוטפות מסגרות עם פספרטו צבעוני מקווקו שהאסתטיקה שלהן נשאבה מכיסויי מושבים במטוסים של ארקיע, או מסגרות מחליפות צבעים "באווירת לק־ג'ל" עשויות שכבות של צבע מטאלי ורדרד. "הדימוי קיים על המחשב, אבל אני מנסה להבין איך אני מייצג אותו", מסביר ליאני. "אם הכל סתם היה במסגרות על הקיר, מבחינתי לא עשיתי כלום".