"דרך הכתיבה אני סוגרת חשבונות"

את שנת הקורונה העבירה הסופרת גיא עד בביתה בתל אביב. ספרה “ויקי ויקטוריה”, על אם חד הורית ובנה בן השמונה, המועמד עכשיו לפרס ספיר של מפעל הפיס ברשימה הקצרה, יצא בסוף מאי לחנויות סגורות. “אבל יש יתרון שהוא יצא בהוצאה קטנה כמו אסיה, המו”לית מירב שאול עשתה עבודה טובה גם של מכירות ישירות וגם של יח”צ, ועכשיו הוצאנו עוד מהדורה”. הכי היא רצתה להיכנס לרשימה הקצרה של פרס ספיר כי סוף סף יבינו שהיא גיא הבת, לא גיא הבן, “זה יוציא אותי אחת ולתמיד מהאנונימיות”.

את גם הבת היחידה ברשימה!

“דווקא פרס ספיר מאוד מגוון, זה ממש מקרי, בשנה שעברה היה רק בן אחד. אני אשמח אם אזכה, אבל גם אם לא, אני לא אשתגע, לא עכשיו”.

עד, בת 56, היא סופרת, מתרגמת ועורכת ספרים שהגיעה לעולם הספרות בגיל מאוחר יחסית, אחרי תואר בביולוגיה, כמה שנות חיים בניו יורק, לימודי טיפול באמנות, ולבסוף תואר שני בהיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות. “ויקי ויקטוריה” הוא אמנם ספרה השישי, אבל עד היום לא התערבבה מדי בקהילה הספרותית, “יש בי משהו מתבדל”, היא אומרת. “בכל זאת אני רואה את עצמי חלק מסקטור. לימודי המדעים גרמו לי להסתכל על סופרים כמו על רשת של תצפיתנים בעולם, כל אחד עומד על גבעה או בתוך המים ומדווח. הכל עובד בשיתופי פעולה, ולכן אנחנו מעוררים השראה זה על זה. אם כי חלק מהכתיבה היא כמובן לצורך סיפוקים אישיים. אני עושה דרכה תיקונים וסוגרת חשבונות. בסיפור קצר שכתבתי סגרתי חשבון עם המנתח של אמא שלי באיכילוב. ספרות זה דבר מאוד אישי”.

הסופרת גיא עדי צילום: עמית שעל

עד כותבת בשפה ישירה, אירונית לפעמים, הדמויות שלה אמינות ונצרבות בזיכרון.

היא נולדה וגדלה בבאר שבע, שם משפחתה המקורי היה מרקוזה אבל אביה ניצול השואה שינה אותו ל”עד” — סוג של עמידה מול הנצח. כשהיתה בת 17 נפטר אביה והמשפחה עברה לתל אביב. יש לה שני ילדים, בן 26 ובת 16, ובן זוגה הוא עידן, אבי ילדיה, השניים התחתנו, התגרשו, וכעבור עשר שנים בנפרד חזרו לחיות יחד.

“נגיד לרגע שכולנו יודעים את פשר מעשינו”, כותבת גיא עד בפתח “ויקי ויקטוריה”. כלומר, בתוך תוכנו אנחנו יודעים מה קורה, אבל מספרים לעצמנו סיפורים. והספר הזה, “ויקי ויקטוריה”מביא איתו צרור סיפורי חיים של אנשים, שדי מבינים את האמת על עצמם אבל גם קצת פוחדים ממנה.

הסופרת אילנה ברנשטיין צילום: אביגיל עוזי

ויקי היא אם חד־הורית לילד חמוד ושמנמן בן שמונה שאותו ילדה בגיל 22, לבד. לקראת גיל 30 היא עוזבת את בית הוריה בהוד השרון ועוברת עם הילד לתל אביב. סביבה נטווים חוטי חיים של בני אדם: החברה הטובה מהצבא והאבא שלה, שהוא אבא טוב אבל גבר רע; השכן העיוור שמוצא לעת זקנה בת זוג לחיים; ומתי ליבר, שאיבד את אחותו כשהיה נער, ומאז נתלש מזרם החיים.

איך הופיעה פתאום הדמות של ויקי, בחורה בת 30, יפהפייה לא מתנחמדת, שמשלמת כל רגע את המחיר על כך שילדה לבד ילד בגיל צעיר?

“יום אחד לקחתי את הילדה שלי מבית ספר והיא פשוט הופיעה, אשה מדהימה כזאת, שלא הניחה לי”, היא מספרת. “אני מאלה שנדבקים להם דברים. גם הדמות של השכן העיוור וזוגתו נדבקו אלי, ראיתי אותם בשכונה. ויקי התיישבה לי על הנשמה. אז קודם כל רציתי לשאול את השאלה התל־אביבית על אמהות שמגדלות את הילדים לבד. מבחינתי גם היה עשור בחיי שגידלתי את הילד לבד, עם המון חברות שגידלו לבד, חלק גרושות, חלק חד הוריות. הספר הוא מין מחווה לכולנו”.

גיא עד. “כשאני מקיימת מפגשים ספרותיים ל’ויקי ויקטוריה’ אנשים כועסים: מה היא חושבת לעצמה? היא אוהבת להזדיין, היא מרביצה לבן שלה, ואין לה סיבה" צילום: עמית שעל

לא מזמן עלתה בסערה לשיח הספרותי אם חד הורית אחרת, זו של אילנה ברנשטיין ב”מחר ניסע ללונה פארק”, זוכה פרס ספיר של השנה שעברה. ההקשר שדובר בו היה “השראה ספרותית” מספרה של סופרת צרפתייה אחרת. עד סבורה שהוויכוח אנכרוניסטי ומופרך. “מבחינה ספרותית הבחירות שלה הן מאוד טבעיות, זה סיפור ממש גנרי, לא בגלל הסופרת אלא בגלל ההוויה הנשית. איזו אשה לא רוצה לברוח לילדים שלה לפעמים?”

החד־הורית של עד שונה לגמרי מזו של ברנשטיין. “ויקי היא לא מהפריפריה, לא ענייה, לא עם עבר פסיכוטי — היא את ואני. בפעם הראשונה העזתי ליצור דמות שלא ממש מעוררת אמפתיה. היא לא טובה ומסכנה, היא אמא רעה. בחברה הישראלית יש שני סוגי אנשים שנצלבים תמיד: אמהות לא טובות וגברים שלא מתפרנסים. את שניהם יתלו ויצלבו. ויקי באה מבית בסדר ובכל זאת היא מעצבנת. כשאני מקיימת מפגשים ספרותיים אנשים כועסים: מה היא חושבת לעצמה? היא אוהבת להזדיין, היא מרביצה לבן שלה, ואין לה סיבה”.

מאילו מחוזות נפש היא באה?

“בתור אשה, הרחם הוא האיבר הכי רועש שיש. השאלות של כן ילד לא ילד, מתי ילד איך ילד, אלו שאלות טורדות, זה רעש נוראי ואת הרעש הזה רציתי להכניס לספר. כשהפסקתי לקבל מחזור פתאום נהיה שקט”.

שאול אברון ז"ל צילום: עמית שעל

את הספר הקדישה עד למסעדן והעיתונאי שאול אברון, שנפטר ב־2012. אברון היה חדשן בתחום תרבות האוכל בישראל, הוא כתב על אוכל לא כשר ב"מעריב" בשנות ה־70, והיה עיתונאי שנים רבות ב"חדשות", פתח מסעדות שזכורות עד היום, התמחה בבשר וביינות, היה נהנתן וידען. גיא עד מצאה בו חבר נפש. הדמות של מתי ליבר מבוססת עליו, ואת מסעדת "יועזר בר יין" המפורסמת של אברון ביפו, המירה לבר ששמו "אברמסקי", שם משפחתו המקורי של אברון.

"שאול היה אדם מאוד קרוב אלי, חבר, איש שמאוד אהבתי" אומרת עד "הוא היה סוג של מנטור בשבילי. כמו בספר, היה לו אבא רוקח ואמא שמוצאה מבלגיה, את האהבה לאוכל לקח ממנה, היתה לו גם אחות גדולה שנפטרה והוא גדל כבן יחיד. כשהוא נפטר שברתי את הראש איך לכתוב אותו. פתאום הבנתי ששאול בשבילי הוא מקום. הייתי באה אליו או ל’יועזר’, הוא היה מצחיק אותי או מאכיל אותי ומספר לי סיפורים. הוא מקום".