עולמות קטנים: האמנית שהפכה לשליחה של וולט ותיעדה חיים של אחרים

"מ’ הזמין ספגטי בולונז. אחת המנות האהובות עליי. נכנסתי למעלית אבל היא לא עבדה אז טיפסתי כמה קומות ברגל. כשהוא פתח את הדלת, הוא היה נראה מעט מוטרד, אז לא ביקשתי לצלם אותו". או: "זה היה המשלוח האחרון שלי לערב. היא פתחה לי את הדלת, ונראה היה כאילו היא באמצע מסיבת זום לרגל השנה החדשה עם חברים והחזיקה את הטלפון כדי שאוכל לראות אותם כשהיא פתחה לי את הדלת".

את שני הטקסטים הללו כתבה האמנית רותם וולק שתיעדה את חייה, חוויותיה והאינטראקציות שלה עם הלקוחות בעת שעבדה כשליחה של חברת המשלוחים וולט. זה כמה שבועות שהיא מדוושת על אופניה ברחבי תל אביב ומביאה מנות לאנשים רעבים, ותוך כדי לומדת לא מעט עליהם, על הבתים שלהם, על התקופה וגם על עצמה.

לקוחה מקבלת משלוח מוולט. להציץ לחיים של אחרים צילום: רותם וולק

"זה חלק מפרויקט משותף של עיריית תל אביב ועיריית פרנקפורט”, היא מסבירה. "שש אמניות משתי הערים חוקרות את המושג בית. אני, בתור מישהי שמתעסקת בעיקר בפרפורמנס ותיאטרון, מצאתי את עצמי בתקופה הזאת חושבת הרבה על מה זה להיות אמנית, והאם אני באמת לא חיונית עכשיו — גם ברמה המעשית וגם ברמה התיאורטית. הרעיון לעבוד כשליחה עלה כבר בתחילת הסגר השני, אבל היתה רשימת המתנה מאוד ארוכה, ככה שהמשמרת הראשונה שלי היתה בערב הסילבסטר”.

מה גילית?

"פתאום זכיתי להצצה אל עולם אחר, אני מרגישה במאחורי הקלעים של העיר. אני לא אכחיש שזה הפחיד אותי בהתחלה, אבל זו בדיקת גבולות בשבילי: עד כמה רחוק אני מוכנה ללכת כאמנית, וגם עד כמה רחוק אני מוכנה ללכת כדי להתפרנס. יש משהו בללבוש את המדים התכולים האלה בכל פעם מחדש, שגם קצת נותן תחושה של להפוך לגיבורת־על". את החוויות מהדרכים כשליחה ומהבתים שאליהם היא מגיעה, וולק מתעדת באתר הפרויקט: home-ffm-tlv.com.

"לכל משלוח יש סיפור", היא אומרת. "אני אמנם גרה בתל אביב כל חיי, אבל פתאום יש חוויה אחרת של העיר". הכניסה שלה אל תוך עשרות בתים בעצם מאפשרת לנו, כצופים, לעשות משהו שכולנו רוצים לעשות רוב הזמן אבל לא יכולים — להציץ אל תוך חיים של אחרים. אבל היא עונה על הצורך הזה באופן מינימליסטי, מרומז, כזה שמספק פתח לדמיון ורק מעורר מחשבה מעמיקה יותר למה קורה שם, אצל מי שהוא לא אנחנו. וזה אולי בעיקר מה שאמנות צריכה לעשות — לגרום לנו לחשוב.

וולק במדי וולט. "יש משהו בללבוש את המדים האלה שקצת נותן תחושה של גיבורת־על" צילום: דנה מור

איך זה עובד פיזית? את מביאה את המשלוח ומבקשת רשות לצלם?

"יש רגע מאוד ספציפי שבו אני מגישה את המשלוח ללקוחות ושואלת אותם אם אכפת שאצלם אותם לפרויקט אמנות שאני עושה ונותנת להם לינק לאתר. זו שיחה קצרה, אני לא רוצה שהיא תיקח זמן כי הם רוצים להיכנס לאכול. יש כאלה שלא מסכימים ויש גם כאלה שאני בכלל לא שואלת, כי התחושה היא שזה לא מתאים. לא פעם גם מתפלאים שאני אשה, כי נשים שליחוֹת זה עדיין די נדיר. יכולתי עקרונית גם לזייף את התמונות שפותחים את הדלת, אבל הבנתי שהרנדומליות של זה היא חלק מהעניין — זה לא בשליטה שלי, אני אף פעם לא יודעת לאן אסע ומי יקבל את ההזמנה. יש בזה משהו מאוד משחרר. וגם אם אני רק מניחה את האוכל ליד הדלת, מכל משלוח תהיה איזו תמונה למזכרת – בחדר המדרגות או במעלית. בסופו של דבר, חלק מהתמונות יופיעו בתערוכה שתוצג גם בתל אביב וגם בפרנקפורט".

גילית משהו מפתיע?

"לא היתה איזו תגלית בינתיים, אבל זה כן גורם לי לחשוב אחרת על העיר, וגם על החיים. פתאום את קולטת שאת חיה את החיים שלך ומרגישה שזה כל העולם — ובמקביל מתנהלים עוד המון כאלה עולמות קטנים, המון בניינים עם המון דירות, ובכל דירה גר מישהו עם חיים משלו. כשאני עושה את זה, אני מרגישה קצת בעיר זרה".