טום הנקס מתבסס כסמל של כל מה שטוב באמריקה - ויוצא למלחמת חורמה בפייק ניוז

טום הנקס היה מועמד לאוסקר בפעם השישית, על תפקידו בתור פרד רוג'רס בסרט "יום יפה בשכונה" ב־10 בפברואר 2020. חודש אחר כך, ב־12 במרץ, הוא עדכן את העולם בחשבון האינסטגרם שלו שהוא נדבק בקורונה, בעודו על הסט של סרטו החדש של באז לורמן באוסטרליה. בין שתי נקודות הזמן האלה, שחודש מפריד ביניהן, מצוי הסיפור של מה שקרה לעולם המערבי, שעבר מנורמליות ושגרה כמעט צפויות ומשעממות אל הכאוס של עידן הקורונה ש"אוטוטו נגמר ונעלם" ובינתיים רק מחמיר.

הודעתו של הנקס היתה הנקודה שבה התקשורת האמריקאית, ובעקבותיה רוב התקשורת העולמית, הבינו שצריך להתחיל לקחת את הווירוס הזה ברצינות. ואכן, שלושה ימים אחר כך מדינות רבות, בהן ארה”ב וגם ישראל, נכנסו לסגר. התחושה היתה שאם טום הנקס (ואשתו, ריטה ווילסון) נדבקו בנגיף, הרי שאף אחד בעולם לא מוגן מפניו.

טום הנקס מנחה בשבוע שעבר את מופע הבידור ביום ההשבעה של הנשיא ג'ו ביידן מהאנדרטה לזכר לינקולן. כשמדברים על אמריקה כרגע, הנקס הוא המלאך הטוב שניצב מול דונלד טראמפ, המלאך הרע צילום: גטי

בחודשים שחלפו מאז הנקס המשיך לצוץ כמה וכמה פעמים. תחילה ביולי, כשהוציא סרט חדש שכתב והפיק בשם "גרייהאונד", שנשלח לשירות המינויים אפל טי.וי פלוס במקום לבתי הקולנוע שנותרו סגורים. ולפני כמה שבועות, כשהגיע אל תוכניות האירוח כדי לקדם סרט נוסף בכיכובו, "חדשות העולם הגדול", שגם הוא עבר מבתי הקולנוע, שרובם סגורים, להפצה בסטרימינג.

כדי להוכיח סופית שטום הנקס הוא הפנים השפויות של העידן הנוכחי, בשבוע שעבר הוא נבחר להנחות את הספיישל הטלוויזיוני ששודר בשידור חי בערב שאחרי טקס ההשבעה של נשיא ארה"ב הטרי ג'ו ביידן. טקס ששודר בפריים־טיים בכל ערוצי הטלוויזיה האמריקאיים, במקום אירוע הלייב שבדרך כלל מתקיים למרגלות גבעת הקפיטול בצמוד להשבעה עצמה. שוב, בגלל הקורונה. ב־10 בפברואר 2021, בדיוק שנה אחרי מועמדותו לאוסקר, יגיע "חדשות העולם הגדול" לנטפליקס בישראל. התחושה שהנקס הוא הוא הפנים של התקופה היא לא רק אסוציאציה שלנו: בהופעת אורח קטנטנה שלו ב"בוראט 2", גם סשה ברון כהן ממחיש שכשמדברים על אמריקה כרגע, הנקס הוא האיש שנמצא במרכזה, הוא המלאך הטוב, שניצב מול דונלד טראמפ — המלאך הרע.

טום הנקס ב"גרייהאונד" צילום: apple tv

קחו את כל אירועי השנה החולפת — ואת נוכחותו המוגברת של הנקס בתוכה — ואפשר באמצעותם לסכם יפה איך האיש בן ה־64 נהפך להרבה יותר משחקן הוליוודי פופולרי, והוא כיום בעצם דמות ציבורית ממלכתית, האיש שנוכחותו משדרת מסר של פיוס ואחווה, באחת השנים הכי מפולגות, רועשות, הרסניות וקטלניות בתולדות אמריקה בת זמננו. אם דונלד טראמפ היה הנשיא הפוליטי, המפלגתי (מלשון פילוג), הרי שהנקס לקח על עצמו להיות הנשיא האזרחי, דמות מאחה ומלכדת. זה ניכר בתפקידים הקולנועיים שהנקס בוחר ליצור לאחרונה.

זה חלק מקמפיין ליצור לעצמו תדמית כל־אמריקאית, על־פוליטית, שמייצגת את כל מה שחיובי במדינה שלו: שלושת התפקידים שלו מהשנה האחרונה הם עדות לכך. זה לא מקרי, למשל, שהנקס הוא זה שגילם את דמותו של מיסטר רוג'רס ב"יום יפה בשכונה" (שהגיע לישראל ל־VOD ולנטפליקס בעיצומה של הקורונה): דמות טהורה, מעין ישו טלוויזיוני שמטיף לקהלו על "ואהבת לרעך כמוך", דמות נטולת יצר הרע, נטולת ציניות, שהשפעתה על כל צופיה היא חיובית ומרפאת.

הנקס, שבראיונות בתוכניות אירוח מבטא געגוע לכוכבי הקולנוע של הוליווד של פעם, כמו ג'יימס סטיוארט וגארי קופר (והוא גם עושה חיקויים לא רעים שלהם) — עושה שימוש בכוחו כדי לחזור להוליווד הקלאסית, הפטריוטית, האופטימית ושוחרת הטוב, שעושה סרטים שהמסר שלהם חד־משמעי: "יהיה בסדר". סרטים שמתרחשים בתקופות מבחן מאתגרות, כשהוא מגלם דמויות שבוחרות בטוב על פני הרע. שני הסרטים שלו, שהופצו בשנת הקורונה, נכתבו וצולמו לפניה, אבל לשניהם יש הדהוד אקטואלי במיוחד בתקופה הזאת, וניכר שהנקס רצה להשתתף בהם כמעין תרופת נגד לשנות הפילוג והזעם של טראמפ.

"חדשות העולם הגדול", שעוד רגע יגיע לישראל, הוא פרויקט מעניין במיוחד כי הוא סרטו החדש של פול גרינגראס, שכבר ביים את הנקס ב"קפטן פיליפס". סרטיו של גרינגראס מחוספסים וריאליסטיים בדרך כלל, והפעם החיבור שלו עם הנקס יצר סרט שבאמת מעניק תחושה של מערבון מפעם, ובהשוואה לסרטיו הקודמים, האלימים והפוליטיים, “חדשות העולם הגדול” הוא כמעט סרט לכל המשפחה.

טום הנקס עם הלנה זנגל ב"חדשות העולם הגדול". ערגה לעבר טוב צילום: איי פי

הנקס — שכבר היה קפטן פיליפס, קפטן סולי (ב"סולי, נס על ההאדסון"), קפטן מילר (ב"להציל את טוראי רייאן") וקפטן קראוס (ב"גרייהאונד") — מגלם כעת את קפטן קיד, קצין בצבא הדרום. להבדיל מלא מעט יוצאי צבא בטקסס שמסרבים לקבל את התבוסה, ונשבעים שלא לקבל את שלטון הממשל הפדרלי הצפוני, קפטן קיד הוא אדם כנוע, שמבין שהמלחמה לא יכולה להימשך. הוא מתפרנס מכך שהוא עובר בין העיירות ומקריא לתושבים את העיתונים המקומיים, הלאומיים והבינלאומיים, מביא לאנשים שלא יודעים קרוא וכתוב את חדשות העולם. החדשות שהוא מביא לאנשי הספר הם גם מקור להשכלה, לאפשרות שלהם להתוודע לקיומו של עולם גדול מחוץ לטווח הראייה שלהם, וגם סוג של בידור, כי קפטן קיד הוא עורך מיומן: הוא לא כותב את החדשות, אבל הוא יודע להתחיל עם המידע הקשיח והמר — מתים ממגפת דלקת קרום המוח במחוז סמוך, או הרוגים בשיטפונות בנהר הקרוב; ולסיים עם פרפראות משעשעות ורחוקות, כי ככל שהחדשות מגיעות מרחוק יותר, כך הן כואבות פחות. המסר של גרינגראס והנקס ברור: לחדשות ולתקשורת יש תפקיד ציבורי, ויש אחריות — להעביר מידע, לספר אמת. להילחם בבערות ובפייק ניוז. כשנבל מבקש מהקפטן לקרוא להמונים את העיתון מלא השקרים שהוא מוציא לאור, הגיבור שלנו מוכן להקריב את חייו ולא לפזר שקרים ותעמולה.

אבל זה רק סיפור הרקע. עיקר הסרט עוסק בגיבור שלנו שמוצא ילדה בת 10, בת להורים ממוצא גרמני שנרצחו על ידי אינדיאנים, ואחר כך חטפו אותה וגידלו אותה אצלם במשך שש שנים, עד שהאינדיאנים עצמם נרצחו על ידי חיילים והילדה נשלחת בהוראת השלטון הפדרלי לבית דודיה. בדרך השליח השחור שהסיע אותה נתפס על ידי טקסנים שעשו בו לינץ' והילדה שוב ננטשה. ועכשיו הקפטן, שמוצא אותה בדרכו, מחליט לצאת איתה לדרך ולמצוא לה בית (את הילדה מגלמת הלנה זנגל, מהסרט הגרמני "מחוץ למערכת"). הנקס וגרינגראס לוקחים רעיון עלילתי שמזכיר ואריאציה על "המחפשים" של ג'ון פורד, ועושים סרט עדין ויפה שיש בו תחושה של ערגה לעבר: לא של מלחמת האזרחים, אלא של הוליווד, שעשתה סרטים שיש בהם נחמה בתוך תקופה של פילוג ואלימות. וכך, הנקס הוא לא רק האנטי־טראמפ, אלא גם מין בן דמות של ג'ו ביידן — איש ששפתו עדינה, מפייסת ומחבקת, וכל הווייתו געגוע לאמריקה של פעם, גם אם היא מדומיינת.