אימון מתקדם: הייקינג ומסעות בטבע

לפני כמה שבועות חגגנו לבני רעם יום הולדת 6 על פי בקשתו: בטיפוס רגלי לחרמון. חגיגת יום ההולדת, שכללה כמה שעות של הליכה מאומצת במעלה הר חבושית התלול עד תחנת הרכבל העליון, לא היתה מפתיעה. מאז שמלאו לבני 3, אנחנו מציינים כל יום הולדת בטיול גדול בחיק הטבע וכיבוש של אחת מפסגות ההרים הגבוהים בארץ.

אפשר לומר שהתמכרנו להייקינג, ובשנים האחרונות לא חולף שבוע מבלי שנצא למסע רגלי. מבחינה זו, ימי הקורונה, שבהם יש לשמור על ריחוק חברתי, הם תקופה מופלאה שבה האוהל בסוף השביל הארוך נהפך לביתנו השני.

את האהבה הגדולה לטיולים ולטבע אנחנו חבים לאבי. בבית שגדלתי בו הרגליים שימשו כאמצעי תחבורה, והמכונית יכלה לעמוד בחניה ימים רבים. כילדים רגלינו גמאו מאות ואולי אלפי קילומטרים של שוטטות בעיר וביערות ובוואדיות שמקיפים אותה.

כשאני מעביר את התורה לבני ולספורטאיי הצעירים, אני מבחין ביתרונות האדירים הגלומים בהייקינג או ריצות בחיק הטבע וכיצד הם תורמים להתפתחות גופנית ומנטלית בריאה. 

רעם גולדמן בדרך לכבוש עוד פסגה

דוגמה נהדרת ליתרונות הגופניים קיבלתי לפני כמה ימים, כשהצלחתי לנצל כמה שעות פנאי בצהריים, וגנבתי עם בני טיפוס זריז מעמק יזרעאל אל המוחרקה. ההליכה הרגלית המאומצת במעלה ההר המריצה את פעימות הלב והפעילה את המערכות האירוביות שלנו לכל אורך הדרך, שנמשכה מעט יותר משעה. הזאטוט שלצדי נהנה לקפץ בקלילות בין אבנים, סלעים ושיחים, כשהוא בוחן את גבולות שיווי המשקל והקאורדינציה שלו ללא הרף. נפילות קלות הן כמובן חלק מהתפריט.

לאחר מאות שעות טיולים אני רואה בבירור כיצד יכולותיו האתלטיות של בני, האיזון שלו והכרתו את גופו ומגבלותיו, השתפרו פלאים. אחד מיתרונות ההייקינג לילדים הוא שבניגוד לאימון מובנה ומוגדר זמן, כאן הפעילות היא נטולת מסגרת, כללים וגבולות: במידה שהדרך מעניינת ומרובת אטרקציות, אפשר לצעוד בה שעות ארוכות מבלי להתעייף או לאבד עניין. מחקרים אף הראו, כי בכוחו של טיול ממושך בטבע לשרוף יותר קלוריות מאימון מוגדר זמן. העברת הפעילות הגופנית לטבע היא אחת הדרכים המוצלחות והמהנות ביותר לבצע אימון.

היום יתרונם הגדול ביותר של טיולים תכופים בטבע לטעמי הוא בהוצאתם של הילדים מהבית וניתוקם מהמסכים. כבר ב־2005 טבע האינטלקטואל האמריקאי ריצ'ארד לוב את המושג "הפרעת החסך בטבע" (Nature Deficit disorder) והצביע על התופעה הרווחת בעולם המערבי של ילדים המסוגרים בביתם בעיקר מול מכשור אלקטרוני, הרבה מכפי שהם מבלים באוויר הפתוח ובחיק הטבע. כיום ילדים בארה"ב מבלים בממוצע בין 4 ל־7 דקות ביום בלבד במשחק לא מובנה בחוץ, לעומת 7 שעות שבהן הם בוהים במסך כלשהו. נתונים עצובים דומים יש במרבית העולם המערבי. "כשילדים מבלים פחות שעות בחוץ בסביבה טבעית, כל החושים הבסיסיים שלהם נחלשים", מזהיר לוב, "זה מפחית את עושר החוויות האנושיות שבהן יתנסו".

הדחיפה החוצה חייבת להגיע מההורים. עליהם לצאת לעתים תכופות יותר מאזור הנוחות כדי לממש את אוצר היתרונות האדיר שטיול בטבע מביא איתו (אפילו בימים של סגר, מסביב לבית). "מרבית המחקרים בתחום מאשרים כי ילדים שמשחקים בחוץ חכמים, מאושרים וקשובים יותר", כותב דניאל כהן, מהמכון האמריקאי העצמאי לסיוע נפשי לילדים (Child Mind Institute). "המחקרים גם מראים שהם פחות מתוחים, יותר מרוכזים, ומצב רוחם לרוב טוב יותר".

אולם זה רק קצה הקרחון לפני כמה שבועות, כשסיימנו להעפיל לראשו של מצוק גבוה, בני פצח בריקוד משוחרר. זה היה ביטוי מזוקק לכוחו של הטבע לשחרר מעצורים ובלמים רגשיים. מפגן של ביטחון עצמי וסיפוק אדיר מכיבושה של פסגה שנראתה בלתי מושגת רק שעות קודם לכן. הדרך למעלה היתה סוג של משחק נטול חוקים שבו נתתי לבני להוביל, לנווט ולפלס את הדרך כשהוא בעצם ממציא את הכללים. האפשרויות היצירתיות בכל חוויה כזו הן אינסופיות.

כשמדברים על טיול רגלי בטבע, אי אפשר שלא להזכיר את בעלי החיים והאינטראקציה איתם. בטיולינו הרבים פגשנו מגוון עצום של שוכני חוץ: חזירי בר, נשרים, שפני סלע, עטלפים, שועלים, נדלים, עורבים ומה לא. המשותף לכולם הוא הסקרנות הרבה שעוררו בנו על העולם. הטבע הוא מתנה. המשיכה אליו, סבור המדע, טבועה בנו מיום היוולדנו. דווקא בימים של סגר, כל עוד הוא במרחק נגיעה, על הילדים לצאת וליהנות מיתרונותיו האדירים. כשהכל עומד שם בחוץ, סוער ומרגש.