סדרה חדשה של נטפליקס: תולדות הקללות

הפרק הראשון של "תולדות הקללות", סדרה תיעודית־היסטורית־קומית חדשה בנטפליקס, המחולקת לשישה פרקים, מתחילה בשאגת "פאק" ארוכה של המנחה ניקולס קייג' עם הפאקינג פאה שלו. קייג', הידוע לא רק בשל 70 ויותר הסרטים שכיכב בהם, אלא בהיותו סנסציית אינטרנט ומם מזדמן, יושב לו על כס המנחה המסורתי של תוכניות דעת, בחדר עבודה, עם ספרייה עמוסה וגלובוס ליד השולחן. הנושא הנחקר הוא קללות, וזה נעשה בעזרת מומחים, בלשנים, היסטוריונים, מבקר קולנוע, שחקנים והרבה קומיקאים. כל קללה מקבלת פרק משלה: מתחילים ב”פאק” (זין, זיון), הנפוצה שבקללות, משם עוברים ל”שיט” (חרא), ואז ל”ביץ'” (כלבה), “דיק” (שמוק), “פוסי” (כוס) ו”דאם” (לעזאזל).

בכל אחד מהפרקים, בני ה־20 דקות לקללה, מבררים מה מקורות הביטוי ומה קרה לו במשך השנים, אילו השפעות תרבותיות וחברתיות, מוזיקליות וטלוויזיוניות היו לו. הסדרה מצליחה להלך בין מסירת מידע ממש מעניין לבין התייחסות הומוריסטית לנושא. יש בפרקים טריוויה כמו מי השחקן שאמר את המילה "פאק" הכי הרבה פעמים בסרט — 107 פעמים, ליתר דיוק. ואפילו ניסויים: מה קורה כשמכניסים יד לדלי מים קפואים במקרה שמקללים ומה קורה במקרה שלא.

בין הקומיקאים המשתתפים בסדרה נמצאים ניקי גלאזר, ג'ים ג'פריז, זאינב ג'ונסון, ניק אופרמן, שרה סילברמן ואחרים שמוסיפים את הפרשנות האישית שלהם למילים. איזיאה ויטלוק הבן, שה"שיייייט" שלו מ"הסמויה" הפך אותו לגיבור תרבות, מדגים בסדרה את השימוש הארוך ביותר של הקללה הזאת. בכלל מדברים בסדרה גם על ההשפעה של התרבות השחורה על השימוש בקללות, על היחס הפוריטני של אמריקאים למילים גסות, על ניכוס מחדש של קללות, שמרוקן מהן את משמעותן הפוגענית, וכן למי מותר ולמי אסור להגיד על מישהי ביץ' (רמז: זה קשור לפרקים הבאים בסדרה שעוסקים במילים דיק ופוסי, ורק לחצי מהאנושות שנושא את אחד האיברים הללו מותר להשתמש בקללה).

ניקולס קייג’ צילום: נטפליקס

קשה שלא לחשוב על קללות שהשפה העברית אימצה מאנגלית בהקשר של ריקון המילה ממשמעותה המקורית, מילים כמו שיט ופאק, שנחשבות בעברית כמעט ללגיטימיות. "פאק. המשלוח לא הגיע, איזה חתיכת שיט”, כאשר המילה האחרונה היא במובן של תקלה. לעומת זאת, יש בהחלט היררכיה של קללות שמשתמשים בהן בקלות וכאלה שאנשים ממצמצים מולן. רמז: זה קשור לרמז הקודם.

בפרק האחרון, שבו עוסקים במתונה שבקללות, "לעזאזל", מספרים למשל שבסרט "חלף עם הרוח", שמסתיים במשפט האיקוני “Frankly my dear, I don't give a damn, דרשו קבוצות של שמרנים מהאולפנים להחליף את המילה האחרונה שהיתה עד אז בגדר טאבו קולנועי. ב־1939 השתמשו בהוליווד בקוד הייז, קוד הפקת סרטי הקולנוע, שהתווה הנחיות מוסריות שקבעו מה האולפנים רשאים לכלול בסרטיהם. המילה "לעזאזל", כמו המילים "אלוהים", "ישו", "בן כלבה" ו"גיהינום", היו מחוץ לתחום. למרבה המזל, מפיק הסרט התעקש, כי זה מה שנכתב בספר של מרגרט מיטשל, שעל פיו עיבדו את הסרט, וכך הוחלט להשאיר את המשפט המקורי.

מן הסתם "תולדות הקללות", העוסקת במילים אסורות, מתייחסת הרבה להנחיות המופרכות של צנזורה. כך, למשל, מסבירים שבטלוויזיה מותר להגיד "דיק" במובן של בן אדם מעצבן, שזאת סוג של וריאציה על קללה מוכרת, אבל אסור להשתמש באותה מילה עצמה במשמעות של איבר המין הזכרי. כי אז יצנזרו את המילה בצפצוף. מגוחך, אלא שבתרגום העברי לסדרה, בתחתית המסך, שממש חותר תחת המסרים של הסדרה, מצנזרים את המילים בכוכביות. בזמן שמדגימים את הגיחוך בלצנזר מילים גסות, בתרגום הכתוב מצנזרים אותן עם כוכביות, וכותבים "ז*ן" לפי מיטב כללי הצנזורה.