הסרט "סאבלט": פיסה פוטוגנית נוספת של תל אביב

״סאבלט״, סרטו החדש של איתן פוקס זכה השבוע לבכורתו הישראלית בתור סרט הפתיחה של פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בירושלים בגרסתו המקוונת. עד סוף השבוע הוא זמין לצפייה באתר הפסטיבל (online.jff.org.il).

זה סרט הקולנוע הראשון שפוקס מביים מאז ״בננות״ מ־2013, וסרט הקולנוע השביעי שלו, בקריירת בימוי בת 26 שנה שנעה בין קולנוע לבין טלוויזיה. בעוד הפרויקטים הטלוויזיוניים שלו היו תמיד לוקאליים, ברוב סרטיו היתה פנייה לקהל בינלאומי, שאכן הפכה את פוקס לאחד הבמאים הישראלים המוכרים בעולם. הדיאלקט הזה של פוקס הפך אותו גם לאחד הבמאים החביבים עליי: הוא עשה סרטים ישראליים עם מבטא אמריקאי. כאלה שלרוב יהיה בהם פולקלור מקומי, שעובר מבעד לעיניה של דמות חיצונית.

כמו ש״ללכת על המים״ מספר על תייר זר שמגיע לישראל ועל הישראלי שהופך למדריך הטיולים המקומי שלו, כך גם ״סאבלט״. הסרט מספר על מייקל, עיתונאי מ״הניו יורק טיימס״, בעל טור במדור התיירות של העיתון, שמנסה לפצח עיר זרה בתוך חמישה ימים מבלי להידרש לאטרקציות התיירותיות הנדושות שלה. זה ה״תייר מזדמן״ של פוקס (שכתב את התסריט יחד עם איתי סגל): העיתונאי (ג׳ון בנג׳מין היקי) מגיע לדירה שהוא אמור לסאבלט בפלורנטין, אלא שהדייר (ניב נסים) התבלבל בתאריכים ולא הכין אותה עבורו. וכאן מתחילה היכרות בין השניים שיכולים לאכלס את הגרסה הלהט”בית של ״הזוג המוזר״: המבוגר, הפדנט, המסודר, המופנם; ומולו הצעיר, החפיפניק, המבולגן והמוחצן.

מתוך הסרט "סאבלט" צילום: דניאל מילר

זה לא רק מפגש של יבשות, אלא גם של דורות. מתברר שהיהודי המבוגר מאמריקה סוחב על עצמו מטען רגיש יותר מזה של ידידו החדש שחי במדינת היהודים: כשאחת הדמויות בסרט מספרת שהיא רוצה לעבור לגור בברלין, מייקל המופתע תוהה אם לא נראה להם משונה לחיות ב״בירת האסון היהודי הגדול ביותר״. שאלה שהשניים משיבים עליה בצחוק של הדחקה.״סאבלט״ מזכיר לרגעים סיבוב מינגלינג ביצירותיו של פוקס. הסיור התיירותי בארץ מזכיר את ״ללכת על המים״, החזרה ל״פלורנטין״, המפגש הרומנטי הרגעי בין גבר צעיר ובין גבר מבוגר וכבוי שמנסה להתאושש מטרגדיה אישית שהיה גם ב״הסיפור של יוסי״, ומפגש הקצוות האנושי והאידיאולוגי בתוך דירה אחת, שהיה הלב של ״הבועה״.

כמו בסרטיו הקודמים גם הפעם תל אביב ממשיכה להיות בועה של אמנות, קולינריה, שמש ונהנתנות, שצפה בתוך עולם שבכל עשור משהו אחר יושב על כתפיה. זו כבר לא עיר של פיגועים ורייבים נגד הכיבוש, כפי שהיתה בסרטו “הבועה”, אבל היא של צעירים שלא רוצים ולא יכולים לחיות בה.

בכל אחד מסרטיו של פוקס יש רגע שבו החן והחביבות החיצוניים מפנים מקום למשהו עמוק יותר. אבל ״סאבלט״, מקסים וחינני ככל שיהיה, מותיר את שני הגיבורים שלו רק עם קווי מתאר לדרמה, שאף אחד מהם לא מתפתח לרגע בלתי נשכח. לכן הסרט נותר כסקיצה למפגש שהיה יכול להיות טעון יותר, בין שני אנשים שאולי במציאות אחרת היו יכולים להיות אותו אדם, בהפרש של 30 שנה.

בין שהשחקנים לא מצאו את העומק של הדמויות, ובין שזו הסכמטיות של התסריט, היה חסר ב״סאבלט״ עוד בית אחד לפני הפזמון שייתן לסרט את הנפח שהיו בסרטיו הקודמים של פוקס. וכך, בלי הדמעות שפוקס ידע להגניב לסרטיו בלא להפוך אותם למלודרמות מוקצנות, ״סאבלט״ הוא בסך הכל עוד פיסה אחת פוטוגנית בפורטרט העשיר ורב־השנים שפוקס (הירושלמי במקור) מצייר על תל אביב, העיר שלעולם לא משתנה, ואף פעם לא נראית אותו דבר.