פסטיבל הקולנוע ירושלים מציג רפרטואר מפואר

פסטיבל ירושלים, שנדחה מאז יולי בגלל הקורונה, ייפתח סוף סוף היום בגרסת אונליין עם רפרטואר מפואר ומסקרן שמכיל כמה מסרטי הפסטיבלים והסרטים האמריקאיים העצמאיים המדוברים של השנה האחרונה. הכל זמין באתר הסטרימינג של הפסטיבל: online.jff.org.il.

נתחיל עם עצה והמלצה. העצה: שימו לב לדרישות הטכניות של האתר, הן שונות מרוב אתרי הסטרימינג שכבר התרגלנו אליהם בפסטיבלים ובסינמטקים שהושקו בחודשים האחרונים. האתר, למשל, לא עובד עם דפדפני כרום ופיירפוקס. אז לפני שאתם מזמינים ומסתבכים, שימו לב שהמחשבים והטלוויזיות החכמות שלכם עונים לדרישות.

וההמלצה: הסרטים הקצרים הישראליים בתחרות הרשמית מוצגים באתר חינם. אני כבר ראיתי את סרט האנימציה הנהדר ״סנט מוריץ״ ואת הדרמה היפה ״אחו״, אז תתחילו שם.

במוצאי שבת יחולקו ברייקיאוויק פרסי האקדמיה האירופית לקולנוע. שלושה מששת הסרטים המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר זמינים בירושלים: ״קורפוס כריסטי״ הפולני, ״הציפור הצבועה״ הצ׳כי ו״אונדינה״ הגרמני (את ״מרטין עדן״ האיטלקי אפשר לראות ברגע זה ב־VOD).

״אונדינה״. סרטו החדש של כריסטיאן פצולד (״ברברה״, ״טרנזיט״) הוא הפתעה: פצולד סוף סוף ביים סרט טוב. מעודן, רגיש ואנושי, עד הרגע שבו עולות התהיות האם הדמויות אכן אנושיות. פצולד מוותר לרגע על הריאליזם הבינוני של סרטיו הקודמים ומביים סרט שיש בו אלמנטים של אגדת עם ומיתוס. אם שם הסרט מוכר, זה כי ניל ג׳ורדן כבר ביים סרט עם שם דומה, המבוסס על פולקלור אירי דומה: על סיפור אהבה בין בן אנוש ובין בת ים. ואכן, יש רגעים שיש בסרט משהו שמזכיר את סרטיו של ג׳ורדן והתחושה החלומית שלהם. פצולד מוסיף נדבך לאגדה כשהוא ממקם אותה בקונטקסט של סיפור האבולוציה של ברלין כעיר שההיסטוריה שלה נעקרה ממנה והותירה בה חורים. אלה החורים שהתרבות הגרמנית ממלאת במיתולוגיה, בסרט יש אכן משהו מהרומנטיקה הגרמנית של המאה ה־18. ובאך מתנגן בפסקול.

מתוך הסרט אונדינה צילום: Christian Schulz

פסטיבל ירושלים מכיל מקבץ מרתק של סרטי במאיות, חלקן ותיקות וחלקן חדשות. אחד הסרטים המדוברים בו הוא ״אף פעם, לעתים נדירות, לפעמים, תמיד״ שכבר זמין לרכישה ב־VOD ושכתבנו עליו בעבר. הנה עוד כמה:

״עוזרת אישית״. סרטה העלילתי הראשון של במאית סרטי התעודה האוסטרלית קיטי גרין מתאר יום אחד בחייה של מנהלת משרד של יו”ר חברה להפקת סרטים במנהטן. היא מגיעה לפני כולם, עוד לפני זריחת השמש, ועוזבת אחרי כולם. היא מצלמת מסמכים ותסריטים ומחלקת עותקים, היא עונה לטלפונים ומתאמת לוחות זמנים, מארגנת נהגים. אבל היא גם מזמינה תרופות מרשם, ומנקה את הקוקאין מהשולחן של הבוס שאנחנו אף פעם לא רואים — ובעיקר היא משתפת פעולה עם הסרט הנע האינסופי של בחורות צעירות שנכנסות למשרד. השם הארווי וויינשטיין לא נאמר בסרט, ואולי זה בכלל לא עליו, אלא על עשרות או מאות בוסים שהקימו לעצמם ממלכה של כוח וניצול וגרגרנות ושאף אחד סביבם לא יכול להגיד להם כלום.

מתוך הסרט עוזרת אישית צילום: רד קייפ

ג׳וליה גרנר (״אוזרק״), בתה של השחקנית הישראלית לשעבר תמי גינגולד, מגלמת את המזכירה הצעירה שמתחילה להבין מה קורה שם בחדר ומה מידת שיתוף הפעולה שלה בעניין. אבל כאן זה לא ״וול סטריט״ של אוליבר סטון. זו דרמה ריאליסטית שמתבוננת ביומיומיות של החיים, ללא קתרזיס, ללא התרה, וללא מוצא.

״קג׳יליונר״. סרטה החדש של האמנית, הסופרת והבמאית מירנדה ג׳וליי ממשיך לגרום לנו לתהות: מי הכי תמהוני — הבמאית או הדמויות שלה? הכל מקורי עד כדי השתוממות בסרט שמספר על משפחה מוזרה שלחלוטין לא מוברגת באופן שפוי במיוחד לתוך החיים האמריקאיים. אין להם מושג איך להתפרנס אז הם מארגנים מזימות שוד מורכבות על כסף קטן. ממש קטן. הם גרים במשרד שלא ראוי למגורים הצמוד למפעל ליצור סבון (את בעל המפעל מגלם הישראלי מארק איווניר), והם צריכים לנקז את הקצף שזולג להם מהתקרה. בתוך מה שנראה כמו בלט אירוני והזוי בתוך הפרברים האמריקאיים מסתתרת אמירה עצובה על מה שצריך לעשות כדי לשרוד בעולם שהכל בו זה כסף וכלכלה, ותרבות הצריכה הופכת להפרעה נפשית. ״קג׳יליונר״ הוא סרט מצחיק, אלא שלא צוחקים בו.

״היא תמות מחר״ הוא סרט הביכורים של השחקנית איימי סיינמץ, שהוא כמו התקף חרדה אבסטרקטי על אשה שנכנס לה רעיון בראש שהיא הולכת למות ביום למחרת. מאותו רגע כל מי שהיא פוגשת נדבק בחרדה שלה ומשוכנע שגם הוא ימות מחר. הסרט יצא בארה״ב בתחילת השנה, כך שזה לא משל על מגפת הקורונה, אלא יצירה דיוויד־לינצ׳ית על פחד מוות. בגלל שסיינמץ יצרה את הסרט אחרי שנחלצה ממערכת יחסים מתעללת מצד בן זוגה, הבמאי שיין קארות (היא הוציאה נגדו צו הרחקה), ובגלל שיש לא מעט מהשפעותיו של קארות על הסרט, קשה שלא לתהות האם זו דרכה לעסוק בחיים תחת אימה מתמשכת של התעללות נפשית, רגשית ופיזית.

מתוך הסרט היא תמות מחר