נטליה זורבובה מציירת את החוץ

לפני כמה חודשים שמה לב האמנית נטליה זורבובה שבכל הציורים שלה מופיעה קרן אור. ”ככה, בלי שום אלגוריה” היא מסבירה. “קרן האור של השמש שחודרת אל תוך הציור, מופיעה בכל הציורים שלי. התחלתי לחשוב למה והבנתי שזה כנראה קשור למצב. כשיש איזה עניין גלובלי כמו שקרה השנה, טרגדיה עולמית, כולנו מחפשים משהו בעל יציבות. עבורי זו היתה הידיעה שבכל יום השמש תזרח וקרן האור תחדור אל תוך הבית. היא היתה בשבילי גם הטבע, שנכנס אל תוך הבית, כשאין באמת אפשרות לצאת לטבע שבחוץ”.

העבודות האלה, שנעשו כולן במהלך השנה האחרונה, מוצגות בתערוכת היחיד של זורבובה שנפתחה אתמול (שבת) בגלריה עינגא בתל אביב (עד 16.1.21) תחת השם “קרן אור”. מוצגות בה שתי עבודות גדולות ממדים, כל אחת מהן משתלטת על קיר שלם בגלריה, המתארות סצנות של נוף הולנדי בהן נתקלה במהלך ביקור שם בקיץ 2019. לצידן מוצגות עבודות המתארות סצנות של פנים בית — טבע דומם, חתולה, משפחה יושבת לשולחן האוכל ושני דיוקנאות של בתה אסתר. זוהי תערוכת היחיד הראשונה של זוברובה מאז “דיבוצ’קי” (“בנות” ברוסית), שהציגה במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית לפני שנה בדיוק, אחרי שזכתה בפרס דיסקונט לאמנות. בתערוכה ההיא הציגה ציורים רבים של בתה ושל חייהן המשותפים כאם ובת. הפעם הסצנות הן פחות אישיות ואינטימיות, אלא בעלות גוון אוניברסלי יותר.

נטליה זורבובה על רקע הציור שלה: הכנסייה באוטרכט 2020 צילום: יחצ

זורבובה (45) נולדה וגדלה במוסקבה. היא עלתה לישראל ב־2004 עם בן זוגה ובתה התינוקת (היום בת 17 וחצי). בשנת 2010 הקימה יחד עם ארבע אמניות נוספות יוצאות ברה”מ לשעבר (זויה צ’רקסקי, אנה לוקשבסקי, אולגה קונדינה ואסיה לוקין) את קבוצת ה”ניאו־ברביזון” שהפכה במהרה לאחת הקבוצות המשמעותיות בסצנת האמנות המקומית. היום נחשבת זורבובה לאחת האמניות המשפיעות והמצליחות בארץ, כשבמקביל היא מנסה לשמור על קשר עם מולדתה ולהציג שם מדי פעם.

את הציורים הגדולים בתערוכה, מספרת זורבובה, היא יצרה מתוך ניסיון לייצר תחושה של מקום שאפשר ממש להיכנס אליו. “בסגר הראשון לא יצאתי מהבית חודשיים”, היא מספרת. “בכלל לא הייתי בטוחה שנשאר משהו בחוץ. בבית יצרתי רישומים וסקיצות, ואז כשנגמר הסגר וחזרתי לסטודיו, התחלתי לעבוד על הסדרה של העבודות הגדולות. בגלל שעכשיו אין רחוב, אין בחוץ, הבנתי שאני רוצה לעשות את העבודות הגדולות, כדי שאפשר יהיה להתעמק בהן, לטייל בהן, להיכנס לתוכן. קצת כמו בתיאטרון”. לצד שתי העבודות הגדולות מציגה זורבובה עבודות קטנות יותר. “הפוקוס ירד מהדמות עצמה, מהפורטרט, למשהו יותר כללי מבחינתי. אני אחזור לצייר את הבחוץ, אני לא יודעת איך ומתי זה יהיה, אבל אני מחכה לזה”.

זוהי תערוכתה הראשונה של זורבובה בעינגא. היא עבדה בעבר עם גלריות מסחריות — רוזנפלד ונגא — אבל כבר חמש שנים לא עובדת בקביעות עם גלריה אחת. היא מוכרת עבודות באופן פרטי ומצליחה לעשות את זה טוב מאוד גם ללא גלריה. “היו לי מחשבות להציג פה עבודות ותיקות יותר, אבל מהר מאוד הבנתי שאני רוצה להציג דווקא את העבודות הטריות, לשתף בתהליך הזה שעבר עליי בחודשים האחרונים והוא עוד ממשיך. זאת תערוכה שאני מרגישה שיצרתי בנשימה אחת”.

את מרגישה שמשהו השתנה מבחינת מכירות בחודשים האלה?

“אצלי לא השתנה משהו בצורה קיצונית. אנשים כן רוצים לקנות וכן עסוקים באיך הבית שלהם נראה, אבל בו־זמנית גם יש איזה פחד”.

מה לגבי האווירה אצל האמנים בתקופה הזו?

“זה כן משהו שמאוד השתנה. באביב היתה הרגשה כאילו לכולם היו כוחות לשנות דברים, פתאום הרבה אמנים התחילו לשנות סגנון, לעשות דברים חדשים. עם הזמן אני חושבת שהגענו לאיזה מצב של עייפות. אנשים עובדים פחות, קצת איבדו את האמונה ואת ההשראה. גם לי היו רגעים שהרגשתי שאני יכולה להיכנס לדיפרסיה אבל לא נתתי לעצמי, ובגלל זה חשוב לי במיוחד להציג את התערוכה הזאת, להראות שכן עובדים וכן יש עתיד ואפילו להציג אותה ספציפית לאמנים כי אני מרגישה שגם אני רוצה לראות תערוכות חדשות של קולגות, זה משהו שיכול להרים את מצב הרוח. הרגשתי שאני חייבת לעשות את זה כאמנית, שיש לי אחריות על התחום הזה”.