ואלה תולדות מפעל הקרמיקה לפיד

לרוב הישראלים יש בבית (או בבית של אמא, או של סבתא) כלי קרמיקה של נעמן, לפיד וחרסה. אבל בבית של קובי קלייטמן, מבקר מסעדות ועיתונאי יין בן 43, לתוצרת של לפיד היה מעמד מיוחד. אביו, רובין קלייטמן, שימש כמנהל האחזקה של המפעל מ־1974 ועד סגירתו ב־1990, ולפיד היה חלק מחיי המשפחה. עד היום נזכר קלייטמן הבן בגעגוע בשעות שבילה במפעל.

לפיד קרמיקה הוקם כמפעל לייצור רעפים וכלים סניטריים ב־1943; ב־1950 רכש אותו התעשיין ד״ר קורט מוסברג, והקים בו מחלקה לקרמיקה אמנותית - שבה פעלו ציירות (ושני ציירים) על סדרות של פריטים שהגיעו כמעט לכל בית ישראלי. ב־1957 נרכש המפעל על ידי כור. בשנות ה־80 נקלע המפעל לקשיים, והוא סגר את שעריו ב־1990.

סט קפה של לפיד בעיטור משבצות בעיצוב אלסבת כהן

השנה מלאו 30 שנה לסגירת המפעל, ועשר שנים למותו של רובין קלייטמן. בנו מספר שאז החל לפתח עניין בהיסטוריה של החברה. ״אלה היו דווקא שאלות בנאליות כמו מי הציירות שחתומות על הצלחות שתלויות בבית. למה הן חותמות רק בשמן הפרטי? הבנתי שאין לתעשייה הזאת תיעוד מסודר וזה הציק לי״.

היעדר התיעוד, הקשר האישי והסקרנות של קלייטמן הובילו אותו למחקר של שמונה שנים שכלל נבירה בארכיונים ומאגרי מידע בארץ ובעולם, עיון באוספי צילומים וראיונות עם עובדי לפיד לדורותיהם. הוא אף פנה למשרד חקירות פרטי כדי שיסייע לו לאתר פרטים על מקים המפעל פסח פרידמן וצאצאיו. אבל הכל החל, הוא אומר, משתי נשים: ״אמא שלי שזכרה חלק מהעובדים ופרופ' ציונה שמשי, שהפנתה למהנדס המפעל יצחק פרנצוס שהיה בעצם המנהל של אבי. משם הגעתי לשמות נוספים, כולל חיפושים באתרי החברה קדישא לאיתור נפטרים ותוך כדי כך צאצאים שלהם״. המחקר הסתיים עם צאתו לאור של הספר ״לפיד קרמיקה: כלים בכור ההיתוך״ שראה אור בהוצאה פרטית (180 שקל בכתובת kubush1@gmail.com). במוקד הספר מחלקת האמנות של המפעל שבתחילת ימיה שכנה בין אסלות לכיורים. 

כדים של לפיד בעיצוב אלסבת כהן בעיטור זהבה גושן ועליזה מלכין, שנות ה־70. האמניות היו צריכות לעמוד במכסה יומית =

מי שעמדה בראש המחלקה היתה ברטה רוזנטל, ד״ר לכימיה שניהלה מפעלים בגרמניה וברחה משם לפני מלחמת העולם השנייה. "מוסברג הביא אותה כי הוא הבין שכלים סניטריים לא יספיקו להחזיק מפעל שלם", מספר קלייטמן. "היא היתה אשה מרשימה עם נוכחות, והיתה לה אוטונומיה. אם היא רצתה שמישהו יעבור אליה למחלקה, כך היה״. עובדות המחלקה - מרביתן נשים - הגיעו מרקע מגוון. חלקן היו עולות חדשות שלמדו קרמיקה בארצות מוצאן, וחלקן בארץ. חלקן היו גרפיקאיות לשעבר ולחלק היתה מה שמכונה ״יד טובה״.

המעצבת שעבדה לצד רוזנטל והיתה המשמעותית ביותר מבחינה היסטורית, היתה אלסבת כהן. הקו העיצובי כלל ״הרבה מוטיבים אירופיים. זו היתה חבורה של ייקים, קליקה שהושפעה ממה שראתה ואיך שחיה באירופה, מין אקס־טריטוריה במפעל״. בשנותיה הראשונות המחלקה מנתה 17 עובדות, אך במהלך השנים השתנה המספר. הציירות המיומנות יותר היו אחראיות על הדוגמאות המסובכות (ערבסק, ורד, ענבר), וקבוצה נוספת עבדה על עיטורי פסים פשוטים. בעתות לחץ הביאו עוד עובדים זמניים לחיזוק המחלקה.

אבל היה גם ניסיון לקרוץ לקהל המקומי "עם סדרת האיילות, למשל, שהיא קצת חסרת היגיון כי לא היו איילות כאלה בארץ, אולי רק צְבִיות. היו גם כדים קטנים עם חריטות שמראים נשים עם סלים או דייגים, שנראים קצת ככלים שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות והמעצבים באמת סיפרו שהם הושפעו מכך״.

איך קרה שהכלים האלה הגיעו לכל בית?

״בהתחלה לפיד שיווק לחנויות יוקרתיות ופחות נגישות. בשנות ה־60 הוזמנו למפעל אושיות כמו לילי שרון לסיור במפעל, לקנות כלים. לילי שרון היתה עושה מסיבות גן מדי פעם, ואיש השיווק הציע לספק לה את כל כלי האירוח למסיבות — ללא תשלום. כל מה שזה הצריך ממנה היה לענות למי שישאל מאיפה הכלים, שהם של לפיד. כמה חודשים אחרי לילי הגיעה למפעל רות דיין ומשם זה התחיל להתפשט״.

מי היו אותן אמניות אלמוניות ששמותיהן עיטרו את הכלים?

״הנוהג של החתימה בשם פרטי החל כשחברת כור נכנסה למפעל, כאסטרטגיית מכירה, לא מתוך רצון לתת מקום לאמניות. כדי להיות במחלקת הציור היה צריך יד טובה ומיומנות גבוהה. לכל ציירת היתה נגיעה משלה, כך שכל כלי שיצא תחת ידיהן היה שונה. לכן גם הודגש האלמנט של ציור ביד. עם זאת, הן עדיין נחשבו לעובדות במפעל, והיו צריכות לעמוד במכסה מסוימת, עם זמן מוגבל לסיים כל כלי. אבל הן לא חשו שזה לא הוגן. זה היה מקום עבודה טוב״.

חברת לפיד היתה חזקה מאוד בתודעה, מסבירה ד״ר עירית ציפר, אוצרת ביתן הקרמיקה במוזיאון ארץ ישראל. "אלו היו כלים שהיו מאוד נוכחים בהוויה היומיומית. היום יש הכרה באיכות שלהם. הם מייצגים חלק מהישגי המדינה, חלק מתעשייה שנמחקה לגמרי שחובה לתעד אותה״.

לקלייטמן יש גם כלי לפיד משל עצמו. ״אבל אני ממש לא אספן, הכלים האלה הם פשוט חלק מהיומיום שלי״, הוא מודה. זה מפתיע בין השאר משום שהקבוצה שהקים בפייסבוק שמוקדשת למפעל היא אחת הבולטות בשורה של קבוצות בנות אלפי משתתפים ברשתות החברתיות שמוקדשות לתחום שבהן מציעים פריטים למכירה או מחפשים פריטים להשלמות האוסף. עם הביקוש מאמירים המחירים, והטווח נע בין עשרות בודדות של שקלים ועד אלפי דולרים לפריטים נדירים.