הר הקללה: על הסרט החדש של רון הווארד

הווארד, שתמיד ייזכר כילד נצחי בזכות תפקידיו בטלוויזיה האמריקאית בשנות ה־60, כבר בן 66, ועם שני אוסקרים בכיס על הבימוי וההפקה של ״נפלאות התבונה״. ההספק שלו עצום: סרטים עלילתיים, תיעודיים וסדרות טלוויזיה, אבל התפוקה שלו לא אחידה באיכותה. הוא ביים כמה סרטים נהדרים, ובראשם ״ספלאש״, סרטו הטוב ביותר, ו״אפולו 13״, אבל גם סרטים איומים כמו ״בלב הים״ ו״התופת״, למשל. ונדמה שככל שהוא מתבגר, סרטיו נהיים יותר ויותר רציניים, וההומור שאפיין את סרטיו המוקדמים נעלם.

מתוך “יומני האפלצ’ים”. הטראומות מעצבות את אישיותנו צילום: Lacey Terrell/NETFLIX

ובכל זאת, הווארד עדיין נחשב לאחד הבמאים האמריקאים הבולטים בהוליווד, שסרטיו יהיו לרוב הוגנים וטובי לב, על אנשים שעושים כמיטב יכולתם בנסיבות חיים מורכבות. ובזכות חברת ההפקה שלו ושל בריאן גרייזר, ״אימג׳ן״, התחושה היא שכל סרט שהוא מביים הוא בחר באופן אישי כי הוא איכשהו קרוב ללבו. אלא שלמראה רשימת הקרדיטים שלו, קשה לשים את האצבע על נושאים שאפשר לאפיין ככאלה שמעניינים אותו או שהוא מתמחה בהם.

סרטו החדש, לפיכך, מתסכל כמו לא מעט מסרטיו הקודמים: יש אמנם הרגשה שהוא נעשה ברצינות ובכבוד ושהדמויות והנושאים המורכבים שהסרט עוסק בהם נוגעים בו, אבל כמו עם רוב סרטיו במילניום הנוכחי ,אין בו ולו רגע אחד של קולנוע בעל סגנון.

״יומני האפלצ׳ים״ מבוסס על רב־המכר האוטוביוגרפי של ג׳יי.די ואנס, המספר על ילדותו שנעה בין אזורי הכפר של קנטקי (שמככבת כעת גם ב״גמביט המלכה״) ובין אזורי הספר הנחשלים של אוהיו. סבתו ילדה את אמו כשהיתה רק בת 13, אמו ילדה אותו כשהיתה בת 18, וכל בני המשפחה המפוררת והלא מתפקדת הזאת גרו בשלושה בתים סמוכים באותו רחוב. ואנס המבוגר נזכר במצוקות שלו כילד וכנער — עם אמא שסובלת מבעיות נפשיות והתמכרויות לסמים וסבתא שמאמינה בחינוך קשוח — בשעה שהוא עומד רגע לפני ראיון קבלה מכריע בקריירה שלו, כסטודנט למשפטים בייל, וטלפון בהול קוטע את חיי הבריחה שלו, ומחזיר אותו הביתה.

יש משהו מעורר הזדהות בסרט הזה, כי בסופו של דבר — גם בלי עוני, סמים והתעללות נפשית ופיזית — קל להזדהות עם ילד שמגלה רק מאוחר בחייו שכל מה שהיה טראומטי בחייו למעשה עיצב את אישיותו והפך אותו למי שהוא, ושהוא חב לנשים שגידלו אותו יותר ממה שהוא מוכן להודות.

אבל הסרט, שבעיקר כושל בכך שאת דמותו של המספר מגלמים שני שחקנים לא כריזמטיים — נותר מלודרמה משפחתית שגרתית שפונה מהר מדי לצעקנות ולנקודות מפנה בנאליות.

מבקרי הקולנוע האמריקאים הזדרזו לנבא לגלן קלוז, המגלמת את הסבתא, מועמדות שמינית לאוסקר. קלוז אכן בולטת בחצי השעה האחרונה של הסרט, אבל נדמה שהתחזית הזאת אוטומטית ומבוססת על ברירות מחדל שמאפיינות גם את הדרמטיות והאסתטיות של הסרט הלא־ייחודי הזה. לעומת זאת, איימי אדמס נפלאה בתור האמא שנעה בין רגעים שהיא חלום לרגעים שהיא סיוט. שש מועמדויות לאוסקר יש לאדמס תחת אמתחתה, ודי מדהים שהיא עוד לא זכתה. אם יש סיבה אחת לראות את ״יומני האפלצ׳ים״, זו היא.