אופנה בפשיטת רגל

כשחושבים על המותגים הנחשקים ביותר בעולם האופנה, לרוב לא עולים לראש שמות כמו ליהמן ברדרס, מריל לינץ’, שלא לדבר על אנרון או ברני מיידוף. אך בכל זאת, חולצות מכופתרות, כובעים ותיקי בנקאים שנושאים את הלוגו של חברות שקרסו או נרכשו נחטפים על ידי בני דור המילניום שעובדים בתעשיית הפיננסים. ייתכן שהקונים אף צעירים כל כך שעוד לא עבדו בוול סטריט במהלך המשבר הפיננסי, אך הם מבוגרים מספיק כדי שהחיים שלהם יוגדרו על ידי הטלטלה שעברה הכלכלה האמריקאית בגלל החמדנות התאגידית.

עובד של ליהמן ברדרס לאחר פשיטת הרגל של החברה ב-2008 צילום: רויטרס

עסקים נכחדים הם הגביע הקדוש. מדיפים אדים של מותרות שאפיינו את התקופה שלפני המשבר, אספנים מוכנים לשלם מאות אם לא אלפי דולרים עבור סחורה ממותגת על ידי חברות שטיפסו עד השמים וקרסו כמו איקרוס, וסיפורן כתוב עכשיו בספרי ההיסטוריה של אמריקה התאגידית. מדובר על תיקי חדר כושר מניילון, מטריות וספלים ממותגים, שניתנו במקור כמתנה לעובדים, מחוות קטנות ולא יקרות ששימשו במקביל כפרסומת יעילה לחברה. בשנות השמונים, התשעים ותחילת האלפיים ציוד ממותג שניתן מהמעסיק היה סמל סטטוס שמייצג משכורת גבוהה ושעות ארוכות במשרד. אי אפשר היה להסתובב במרכז מנהטן בלי להיתקל שוב ושוב בתיקים שונים של בנקים.

היום, תרמיל של ליהמן מעיד שהשגתם חתיכה מההיסטוריה של וול סטריט מלפני 2008, ושאתם מעריכים אירוניה טובה. זה גם סמל סטטוס למביני דבר, שיזהו את הפריט הנדיר, ויבינו ששילמתם עבורו כמה מאות דולרים. מבחינת האספנים, השמות של חברות שקרסו מייצגים תקופה סקסית יותר, רוויה בשאפתנות חסרת גבולות בוול סטריט. אך הפרקים האחרונים של החברות האלו היו אפלים. ההאדרה המחודשת שלהן, גם אם באופן מודע, מערערת על העובדה שלקריסות שלהן היו השלכות של ממש על חיים של אנשים.

אך אם יש משהו שבוול סטריט אוהבים, זה עלייה בשווי. חולצות של אנרון, כובעים של ארתור אנדרסן (חברת רואי החשבון של אנרון) ותרמילים של ברני מיידוף נמכרים בסכומים משמעותיים ב־eBay. אחד המוכרים שם מכר במרץ, ימים ספורים לאחר הצניחה הגדולה של הבורסה, כובע מצחייה וינטאג' של ליהמן עבור 260 דולר, כולל דמי משלוח. הוא נשאל על ידי קונים פוטנציאליים אם יוכל לשלוח את הפריט ללונדון או פריז. ביקוש גבוה נרשם גם לכובע אחר של ליהמן שנמכר בסוף ב־325 דולר.

חשבונות אינסטגרם פופולריים המוקדשים להומור של "אחוות פיננסים" כמו litquidity@ או arbitrage.andy@, מציעים למכירה בסטורי שלהם את פריטי הווינטג' וההעתקים שלהם. המוכרים (והעובדים לשעבר) מעידים שהם שולחים את המוצרים לכל רחבי העולם לקונים שנמשכים לאפקט השערורייתי, לממד הסנטימנטלי או לשילוב של שניהם.

"אנשים מתלבשים היום כדי להפגין את הידע שלהם בתרבות ובתתי־תרבויות", אמר ג'ק קרלסון, המייסד של Rowing Blazers, מותג בסגנון פרפי. ארבע פעמים בשנה הוא עורך מכירה של מהדורה מוגבלת של תיקי בנקאים וינטג', פריטים מקוריים בני 20 שנה ויותר מהמחסן של וורדן ברוקס, הממציאה האגדית של תיקי הבנקאים. המחירים הם עד 400 דולר לאחד ולרוב המלאי אוזל באופן מיידי. הביקוש מונע מהמחסור. "במיוחד בכל הקשור לחברות שכבר לא קיימות — ליהמן, מריל (מריל לינץ’ נרכשה על ידי בנק אוף אמריקה בסוף 2008, באותו סוף שבוע שבו ליהמן ברדרס קרסה, ומותגה מחדש תחת השם מריל). אנשים משתגעים על הסחורה הזו כי כבר לא מייצרים אותה", מסביר קרלסון. “יש פה ממד של נוסטלגיה”, הוא מוסיף, “עבור הדור שגדל מוקף במותרות של לפני המיתון אך התבגר אחרי שהזמנים הטובים הסתיימו”.

הסוחרים טוענים שהדור הצעיר פחות מתעניין באוספים שאפשר למסגר, ומעדיף פריטים שאפשר להציג בפומבי. "בני דור המילניום אוהבים פריטים שהם יכולים ללבוש. זה הופך להיות יותר כמו פרס לראווה מאשר ביטוי אופנתי", מסביר דארן ג'וליאן, מנכ"ל בית המכירות הפומביות ג'וליאן בבוורלי הילס. לתחום הפיננסים תמיד היתה משיכה לגביעים, לפריטים לשימור, וחוש הומור מקאברי. כך, למשל, פסלים מלוציט שבנקאים נהגו לרכוש לציון השלמת השתלטות במיליוני דולרים מכונים כיום "מציבות". הנרטיב של הכישלון הוא שהופך את הפריטים האלה לאטרקטיביים לקונים, מדגיש ג'וליאן. "סיפור הרקע הוא היכן נמצא הכסף".

ישנה איזו התלהבות סודית שמתלווה להצגת פריטים המקושרים עם שערורייה. "ציניות מבודחת הפכה להיות שם נרדף ללהיות בעניינים", אומר דימיטריוס סיבריקוס, פסיכולוג צרכנות. "אלו הם פריטים שקשה בהרבה למצוא מאשר מותגים עם לוגו רגיל מבית אופנה מפורסם", והם מזמינים גם אינטראקציה, הוא מוסיף. עובד לשעבר בליהמן שעדיין משתמש בתיק ספורט של החברה כשהוא הולך לחדר הכושר, מספר שאנשים זרים בחדרי ההלבשה לפעמים ניגשים אליו כדי לשוחח איתו על החוויה האישית שלהם מהיום שבו הכל קרס, הטראומה שחוו כאשר הקריירה שלהם התנדפה בתוך שעות ספורות. קריסות ופשיטות רגל גורמות לנזק היקפי לעובדים, לנושים ולעתים גם לכלכלה העולמית. בכל זאת, וול סטריט מאופיינת בעליות מרהיבות ושריפות מרהיבות באותה מידה.

ג'ואן גאלאגר, שייסדה את וורדן ברוקס ב־1978, אומרת שכשהיא רק התחילה, "השאלה היחידה היתה אם נוכל לייצר מספיק מהר כדי לעמוד בביקוש". אך היא ראתה כבר כל כך הרבה חברות שקמות ונופלות, מגיעות לחדלות פירעון על החובות שלהן, שהיא מסכימה להרחיב את קו האשראי לרכישות רק לתאגידים המבוססים ביותר. הצוות שלה נאלץ לעבוד במהירות כדי לספק את ההזמנות לפני שהחברה תקרוס. "ארגנו סרטי ידיות שמספרים את ההיסטוריה של וול סטריט", היא אומרת. אחד הלקוחות הגדולים ביותר שלה בשלהי שנות השמונים היה בית ההשקעות דרקסל ברנהאם למברט. יום אחד נציג מכירות שלה חזר מוטרד למשרד לאחר שגילה כמה מרוויחים בעלי תפקיד דומה בדרקסל. "רק אמרתי לו, זה לא אמיתי. ואכן, כמה חודשים לאחר מכן הם כבר לא היו. הדבר האחרון שעשינו עבורם היה ספלי קפה שהיה כתוב עליהם ‘No Guts, No Glory’", היא מספרת. "זה הסיפור של וול סטריט".