סימפטיה לשטן: סרט התעודה על סטיב באנון מפתיע ומצמרר

לארול מוריס, הבמאי הדוקומנטרי הכי טוב בעולם כבר 30 שנה, יש שני נושאים קבועים שהוא חוזר אליהם בסרטיו. האחד, הוא הרצון שלו, כבלש פרטי לשעבר, לפגוש אנשים איומים שמפחידים אותו ולשבת מולם לשיחה או בעצם חקירה צולבת - למשל, רוברט מקנמארה, הארכיטקט של מלחמת וייטנאם ב"ערפל המלחמה", שעליו זכה באוסקר. הנושא השני, הוא ההתמקדות שלו באנשים שהופכים את חייהם למעשה אמנות מקאברי - למשל, הסוהרים ב"נוהל פעולה שגרתי".

בסרטו האחרון, "דהרמה אמריקאית", שעלה השבוע בערוץ HOT8, מחבר מוריס את שני המוטיבים שלו לסרט אחד שמשאיר את צופיו מוטרדים ומדוכאים. מוריס מראיין את סטיב באנון, האסטרטג הראשי של קמפיין הבחירות של דונלד טראמפ ב־2016, ומי שהיה אחד האנשים הבולטים בממשל טראמפ בשנה הראשונה שלו, עד שפוטר. "אתה מפחיד אותי", אומר מוריס לבאנון בעת הראיון, וזו הסיבה שהוא רוצה לשבת מולו ולהביט בעיניים של האיש שלדעתו אחראי להריסתה של אמריקה. אבל באנון מתגלה כאיש משכיל שמעריץ סרטים וספרות ורואה בעצמו דמות הירואית שמגיע לה סרט.

סטיב באנון עם ארול מוריס. מתייחס אל עצמו כדמות הירואית צילום: HOT8

הראיון ביניהם התקיים בפברואר 2018, והקרנת הבכורה של הסרט היתה לפני כשנתיים בפסטיבלים של ונציה וטורונטו. אלא שלהבדיל מסרטיו הקודמים של מוריס, שמיד נחטפו להפצה קולנועית ונהפכו להצלחות, בסרט הזה אף מפיץ לא העז לגעת. באנון הוא דמות כה שנואה ושנויה במחלוקת במחנה הליברלי, שמוריס חטף ביקורת מעמיתיו על כך שהוא בכלל נותן לבאנון במה שהופכת אותו לדמות מעוררת הזדהות.

רק לפני כמה חודשים הסרט נקנה להפצה והגיע לקהל הרחב, כולל בישראל. בזמן ההמתנה לתוצאות האמת בבחירות בארה"ב - אם אי פעם יהיו שם תוצאות אמת - הצפייה בסרט הזה לא רק תמחיש את גאונותו הקולנועית של מוריס, אלא גם את תפיסת העולם המצמררת של באנון, שמבין מהו פופוליזם ומהו כוחו של ההמון, ויודע איך להפוך המון טוקבקיסטים זועם לכלי הנשק שהיטה את תוצאות הבחירות.

הדבר המצמרר הוא שבאנון, אחד האנשים ההרסניים בציבוריות האמריקאית, מתגלה כבן שיחה מצוין, חכם, משעשע, בקיא ולא מתלהם. מהבחינה הזאת, ממש כמו שהיה עם מקנמרה, אין רגע שבו מוריס החוקר מצליח לשבור את הנחקר ולגרום לו להודות בכך שהוא החריב את העולם ולהביע חרטה.

אבל כשהם מדברים על "גן עדן האבוד" של ג'ון מילטון ומוריס מביא את הציטוט של השטן שאומר "עדיף לשלוט בגינהום מאשר להיות נשלט בגן עדן", באנון עונה שהשטן הוא הדמות הכי מעניינת בספר ושהוא לגמרי מזדהה עם הציטוט הזה. וכך, בלי שמוריס יכריז על כך באופן בומבסטי, הוא מאפשר לבאנון להציג את תפיסת עולמו ההרסנית, שמלאה סתירות פנימיות: בהיותו בן האליטה ששונא בני אליטות, שמונעת מהרצון השייקספירי להשיג כוח ושררה. כשמוריס משווה אותו לפלסטף, הדמות מ"הנרי החמישי", שהעלה את המלך לשלטון ואז נזרק הצדה, באנון מסכים איתו.

מוריס קרא בראיון שבאנון מעריץ את "Twelve Oclock High" ("טייסי השחקים"), סרט על טייסי קרב במלחמת העולם השנייה, שהיה צפיית חובה בבית הספר למנהל עסקים בהארוורד, ושהוא מזדהה עם דמותו של גרגורי פק בסרט. לכן הראיון מתקיים על סט שנבנה על פי מבנה המפקדה בסרט, ובאנון משחזר למצלמה סצינות מתוכו, כשהוא עיוור לעובדה שגיבורי הסרט יעשו הכל כדי להביס את הנאצים, ואילו הוא ישרוף את העולם כדי לנצח את האמריקאים. באנון אכן רואה את עצמו כדמות מסרטים: "הגשר על הנהר קוואי", "המחפשים", "האיש שירה בליברטי ואלאנס", ומוריס משתף אתו פעולה והופך את הראיון לקולאז' קולנועי, של איש שמאמין שהוא מגשים את מה שהוא מכנה ה"דהרמה שלו" - שלהביא את דונלד טראמפ לבית הלבן לא רק היה הגורל שלו, אלא גם יעודו, לא משנה מה המחיר או ההשלכות.