האמן אדם יקותיאלי: "אנחנו בתקופה שמחייבת שיתוף"

הוא אולי עוד מוכר בעיקר בפסבדונים שלו "Know Hope", אבל אדם יקותיאלי כבר שנים אינו אותו אמן שהתפרסם בזכות העבודות שלו ברחוב: הוא מוזמן לתערוכות בכל העולם, מיוצג בגלריה גורדון ומוכר בעשרות אלפי דולרים. אבל עוד מההתחלה, אחד הדגשים בעבודה שלו היה בעיסוק חברתי ונושאים כמו תקווה ועזרה הדדית. זה גם מה שמנחה אותו בשני פרויקטים חברתיים שהוא לוקח בהם חלק כעת: "תרבות של סולידריות" ו"סימנים של תקווה".

את הפרויקט "תרבות של סולידריות" (www.cultureofsolidarity.com) יזמה בת זוגו של יקותיאלי עלמה בק ביחד עם דניאל קנטור בתחילת משבר הקורונה, ובמסגרתו הן מארגנות, יחד עם עם מאות מתנדבים, סלי מזון לנזקקים: ניצולי שואה, קשישים, אמהות חד־הוריות, פליטים ותשושי נפש. מעבר לארגזי המזון המיזם דואג גם שהמתנדבים יתקשרו לקשישים או בודדים כדי לשאול לשלומם, שלא יחושו לבד. "הכל עובד על עיקרון של עזרה הדדית", מסבירה בק. "אנחנו לא נתמכות על ידי קרנות ולא עמותה, אלא זו ממש יוזמה של אזרחים למען אזרחים. זו קהילה של אנשים (בעיקר נשים) שרוצים לגרום לדברים האלה לקרות". הארגזים מחולקים אחת לשבועיים. עד כה חולקו למעלה מ־30 אלף ארגזים, ועליהם מתנוססים ציוריו של יקותיאלי.

מימין: כרזות שיצר אדם יקותיאלי עבור מפגיני בלפור. משמאל: איורים על ארגזי מזון צילום: שרון קנטור, United Children of Israel

ההצטרפות לפרויקט, הוא מספר, היתה טבעית. "כל הדבר הזה התחיל אצלנו בבית. בהתחלה מכרתי כמה עבודות ותרמתי את ההכנסות לפרויקט, אבל שיתוף הפעולה המשמעותי הגיע בדמות הארגזים המצוירים. זו תקופה מאוד סוערת ומציפה, ובעיקר לא מובנת עבור ילדים, שגם ההורים שלהם נמצאים במצוקה כלכלית ומנטלית. תרומה של סלי מזון הרבה פעמים מתקבלת בתחושות קשות של בושה וחוסר אונים ומשפיעה על הדימוי העצמי. והרעיון היה להפוך אותה לחוויה טובה". בק מוסיפה ש"היו לנו מתנדבות שסיפרו שהן קיבלו ארגזי תרומה כאלה כילדות, והן תמיד היו מתביישות ומתחבאות בחדר והן התרגשו מאוד כשראו את הארגזים המצוירים. זה השלים להן משהו סביב החוויה הזו: בעובדה שהאיורים פונים גם לילדים, והם מתייחסים אליהם ולא רק אל ההורים שלהם; ובכך שסל המזון נהפך ממשהו שהוא סיוע קריטי, חיוני או הישרדותי, להרבה יותר אנושי ומתחשב".

אדם יקותיאלי צילום: עמית שעל

לטובת הארגזים יצר יקותיאלי ארבעה דימויים בשחור־לבן, ואלה מודפסים על כל ארגז בתוספת חבילת טושים שאיתם הילדים יכולים לצבוע את הדימוי. "באחד הדימויים נראית, למשל, ציפור שיושבת על ענף ולהקת ציפורים מביאה לה לב, ובבועת הדיבור כתב אחד הילדים 'כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם' או ילד אחר כתב 'אין לי כלום אבל אתן לך את הלב שלי'. רציתי שהדימויים יעבירו את הערכים שמניעים את כל הפרויקט הזה: ערבות הדדית, אמפתיה, נתינה. הייתי צריך ליצור כאלה שהם קצת פחות מלנכוליים ואקזיסטנציאליסטיים מהדימויים הרגילים שלי"

זו דרך לחשוף את היצירה לקהל נוסף.

"כן, זה מתחבר לעבודות הרחוב, שזו היתה אחת המטרות שלהן. באופן כללי זה המשך של ההנגשה של אמנות מבחינתי, לייצר ממנה חוויה במקומות שהם בתוך החיים האמיתיים ולא רק במוזיאונים או בגלריות. זה תמיד היה חלק מהאג'נדה שלי".

דרך נוספת שבה החל להנגיש את האמנות שלו לקהל היא "סימנים של תקווה": סדרה של כרזות שחילק בעצמו חינם וגם מציע להורדה באתר האינטרנט שלו (thisislimbo.com), כדי שאנשים שיוצאים להפגין ישתמשו בהן כשלטים ויהפכו אותם לנרטיב האישי שלהם. "יש לי מחלה אוטו־אימונית, שגם מכניסה אותי לקבוצת סיכון וגם גורמת לכך שאני לא יכול לעמוד או ללכת לאורך זמן. הדבר הזה לא מאפשר לי להיות חלק מהפגנות בלפור, ואלה שנולדו מהן, כמו שהייתי רוצה באופן פיזי. אחרי שיצרתי את הכרזות קיבלתי תרומות מבתי דפוס ואני עובר ומניח חבילות של הכרזות בנקודות בתל אביב וירושלים — ויש תקווה שאם מישהו יגיע לבית קפה לקחת עבודה, הוא גם יתמוך בעסק שבו העבודה מחולקת".

זו בעצם גם חזרה שלך אל הרחוב?

"אף פעם לא באמת הפסקתי ליצור ברחוב. אופן העבודה השתנה. אבל יש משהו בתקופה שגורם לי להבין שהיום העניין של שיתוף מאוד נכון, וזה בא לביטוי בפעולות כמו להפיץ את השלטים או לחלק את הארגזים עם העבודות. הדבר היחיד שנותר לנו לסמוך עליו היום הוא אחד על השני, במיוחד בארץ שאין אמון במי שמנהל את העניינים".