אשף הסיפורים: דיוויד אי. קלי הצליח להמציא את עצמו מחדש

"היית צריכה לדעת", הסדרה החדשה העולה מחר, היא במידה רבה גרסת החוף המזרחי למיני־סדרה עטורת הפרסים "שקרים קטנים גדולים", שהיו לה כבר שתי עונות. דיוויד אי. קלי מוביל את שתיהן, וניקול קידמן מככבת בהן. בשני המקרים מדובר בריקבון הערכי הנעשה בחדרי החדרים היפהפיים של העשירים והשבעים, ושתיהן משודרות ב־HBO (אצלנו ב־yes ,HOT וסלקום TV).

ב"שקרים קטנים" העושר הוא קליפורני של בתי חוף רחבי ידיים, מרוהטים בלבן, עם קירות זכוכית ומטאפורות מתבקשות בנושא, ובסדרה החדשה, המתרחשת בניו יורק, העושר הוא ישן, מבוסס, אינטלקטואלי, עמוס פרטים וחורפי ביותר. “היית צריכה לדעת” (באנגלית “The Undoing”), בת ששת הפרקים, מבוססת על ספר באותו שם שכתבה הסופרת והמחזאית האמריקאית ג’ין האנף קורליץ. היא מתארת את חייהם המושלמים למראית עין של גרייס וג'ונתן פרייזר. גרייס (קידמן) היא פסיכולוגית מצליחה, הלבושה תמיד בבגדים יקרים ויפים, שהולמים את פני החרסינה והסילואט הדק והארוך שלה, העומדת להוציא ספר ראשון. בעלה (יו גרנט) הוא רופא מכובד, שאוהב אותה עד מאוד. בנם הולך לבית ספר פרטי יוקרתי, ובפרק הראשון כמה מהאמהות של התלמידים בבית הספר נפגשות כדי לתכנן אירוע כלשהו. לפגישה מגיעה גם אמא חדשה, יפה וחושנית, המיניקה את התינוקת שלה באופן שמרתיע או מאיים על שאר הנשים. היא אמנית, באה מרקע עני, וברור שהיא אינה משתלבת בסביבה הסנובית הזאת. יום אחד האמא הזאת נרצחת, ואילו בעלה של גרייס, ג'ונתן, נעלם באופן מיסתורי. ככל שהזמן עובר, מתברר כמובן כי החזות המושלמת אינה כזאת באמת, ומפלשבקים של גרייס אפשר ללמוד כי גם המשפחה שממנה באה, וכך גם מזכיר לה אביה (דונלד סאתרלנד), רחוקה מלהיות כה טובה. 

ניקול קידמן ויו גרנט ב”היית צריכה לדעת”. מגלמים בעיקר את עצמם צילום: באדיבות yes

כפי שניתן ללמוד מפירוט העלילות, אין הרבה חדש ב”היית צריכה לדעת”, והקלישאות בה רודפות זו את זו, תוך שהן משמיעות התנשפויות לא אלגנטיות. יתרה מזאת, הכוכבים בסדרה מגלמים בעיקר את עצמם, יו גרנט - ניחשתם נכון - קצת מגמגם בחינניות בעיניים מנצנצות, וקידמן, עם פני החרסינה, נראית בכל רגע כאילו ירדה ממסלול תצוגת אופנה. ועם זאת, נשאבים בקלות למותחן הפסיכולוגי הזה. גם אם ברור כי הפתרון אולי יאכזב, גם אם הליקויים שלו בולטים לעין, הוא מושך וקשה להסיט את המבט ממנו. הסיבה לכך כנראה היא שדיוויד אי. קלי אחראי לו, ואם יש משהו שיוצר הטלוויזיה המחונן והוותיק הזה יודע לעשות, זה להגיש סדרה מהנה, יעילה, קצבית, יפה ומרובת נשים. פשוט לספר סיפור טוב. הוא הרי בא מעולם הטלוויזיה שבה היא עוד נחשבה לבידור ולא לאמנות. אז גם כשהוא טובל את אצבעותיו במימי הסוגה העילית, הוא עדיין נשען על הבסיס הרחב הזה. במקרה שלו בסיס רחב, ותיק, אבל לא מיושן.

קלי (בן 64) הוא יוצר שצלח את השינויים בטלוויזיה, ולמרות כמה שנים של יובש, הוא חוזר כעת במלוא העוצמה. אם אכן תהיה ל"שקרים קטנים גדולים" עונה חדשה, כפי שרמזה ניקול קידמן בראיון לפני שבועיים, יהיו לקלי לא פחות משלוש סדרות בעונת השידורים הקרובה. זו, "היית צריכה לדעת" ו"ביג סקיי", מותחן חדש המבוסס על הספר “The Highway” , גם הוא של סי.ג'יי. בוקס (“שקרים קטנים גדולים”). קלי נכח ופעל בנקודת המפנה כשהטלוויזיה עברה מ"הדבר הזה בין הפרסומות", האחות הקטנה והטיפשה של הקולנוע, לזאת שמייצרת יצירות שמשווים אותן לשייקספיר, דיקנס ודוסטויבסקי. הסדרות שלו, כמו של סטיבן בוצ'קו, ואפילו של דיוויד סיימון, בלטו אז לטובה בטלוויזיה הממסדית, וניבאו את מה שיקרה בהמשך (בכבלים, ואחרי שנים בסטרימינג). הוא אפילו הבחין בשינוי עוד לפני אחרים. זה קרה ב־1999 כשהסדרה שלו "הפרקליטים" זכתה בפרס הדרמה הטובה ביותר בטקס האמי, וסדרת פרקליטים אחרת שלו "אלי מקביל"זכתה בפרס הקומדיה בטקס הזה באותה השנה - הישג שעוד לא נשבר ליוצר אחד.

קלי. התחיל את דרכו כעורך דין מבוסטון שכותב עלילות ל"פרקליטי אל.איי" צילום : גטי אימג'ס

קלי החל את דרכו הטלוויזיונית, כאשר הגיע לסדרת האייטיז "פרקליטי אל.איי" כעורך דין מבוסטון, שהחל לכתוב את עלילותיה המרובות. בעונה הרביעית הוא לקח את המושכות מסטיבן בוצ'קו, יוצר בולט של השנים ההן, והיה לשואו־ראנר של הסדרה. קלי היה מראשוני השואו־ראנרים המפורסמים, אלה שנהיו לאוטרים של סדרות טלוויזיה, שיש להם שפה, מראה ומבחר משלהם. הוא נודע בזה שהוא כותב כמעט את כל הפרקים של הסדרות האלה, על פנקס של נייר צהוב של עורכי דין. צריך לזכור שבתקופה שהסדרות שלו שודרו ברשתות השידור האמריקאיות הגדולות, מדובר היה בהרבה מאוד פרקים. במיוחד כאשר באותה שנה שודרו במקביל שתי סדרות שלו ולכל אחת מהן היו 23 פרקים. בשנת 2000, כאילו לא הספיק לו, הוסיף את הסדרה "בוסטון ליגל" למטלות היומיות שלו.

קלי אהב לתאר את הנעשה בין כותלי בית המשפט, אבל גם את מסדרונות בתי החולים, עם סדרות כמו "דוגי האוזר", על נער מחונן שנהיה לרופא בגיל צעיר ביותר, או "שיקגו הופ", אבל גם גלש לדרמות כמו “Picket Fences”, על חיי הפרברים. השפה הטלוויזיונית שיצר עירבה מציאות ודמיון, ובעיקר דרמה וקומדיה. אבל עורכת הדין שלו אלי מקביל (קליסטה פלוקהארט) היתה מצחיקה, מוזרה, מעצבנת, ונהגה לראות תינוק מרקד (שאותו ראו הצופים גם כיציר אנימציה) כאשר חשבה על השעון הביולוגי שלה, למשל. בכלל, עורכי הדין שלו והרופאים התברכו בחיים צבעוניים מחוץ לבתי המשפט ובתי החולים. חידוש אחר, שמלווה את קלי - הנשוי לשחקנית הקולנוע מישל פייפר - הוא הצבת אשה בשנות ה־30 שלה במרכז סדרה, וניסיון להיכנס למחשבותיה וחלומותיה. נשים, בשלל גילאים, גדולות מהחיים, מאכלסות רבות מהיצירות שלו. ולמי שנדמה שזה עניין של מה בכך, כל שעליו לעשות הוא לצפות בסרט החדש של ארון סורקין "שיקגו 7" בנטפליקס.

למרות ההבנה שלו כי חלו שינויים גדולים ביקום הטלווזיוני, לקח לו קצת זמן להתאים את עצמו. היוצר שקבע שיאים של הצלחה בשנות ה־80 וה־90, הצליח לשחזר אותה שוב רק בשנים האחרונות. בשנות ה־2000 הוא אמנם יצר סדרות נוספות, ניסה אפילו ליצור סדרת "וונדר וומן" חדשה, אבל לא באמת הצליח. "שקרים קטנים גדולים" בישרה על שובו לפודיום של מקבלי הפרסים. בעונתה הראשונה היתה מועמדת ל־16 פרסי אמי, וזכתה בשמונה מהם. "היית צריכה לדעת" יכולה לנחול הצלחה גם היא. בכתבה עליו ב"וראייטי", מלפני כמה שנים, מספרים כי הוא מודע לכך שהעסק שלו השתנה, אבל המוטיבציה שלו לכתוב במחברת הצהובה שלו נותרה בעינה. "תהליך העבודה שלי כעת", צוטט בכתבה, "הוא לחשוב אילו סיפורים אני רוצה לספר, ואז להחזיק אצבעות, לעצום עיניים ולקוות שיש קהל צופים שיצדיק את קיומה".