שריון חודר: על הסדרה החדשה "שעת נעילה" שעלתה בכאן 11

“שעת נעילה”, הסדרה החדשה ורבת־ההשקעה של כאן 11 על מלחמת יום הכיפורים, שעלתה אתמול לאוויר, מתרחשת בחזית ובעורף, שני עולמות מקבילים. וחלוקה זו, לפחות בפרק הפתיחה הכפול והמרשים שלה, מורגשת גם בתכניה ובאיכותה. הקרבות — כלומר שחזור קרב עמק הבכא הדרמטי — הוא עוצר נשימה: כל הפחד, האדרנלין, הריכוז, עבודת הצוות המתארגן לקראת האימה של הקרב בטנקים המרובים של הסורים מול המעטים של צה”ל, מתלכדים לצילומים מלאי תנופה. “טען! יורה! אש!”, קוראים אנשי הצוות שוב ושוב, עד שהם מכריעים את השריון הסורי שתוקף בהמוניו, ואז הם נתקלים בחיילי האויב, שלא ציפו להם, בשיחים. בקולנוע עמוס גיתאי החיה בסרטו “כיפור” סצנת ירי מטלטלת שכזאת במסוק, ושמואל מעוז תיאר את החנק שבתוך טנק אחד בסרט המופתי “לבנון”, אבל בטלוויזיה הישראלית טרם נראו קרבות מבוימים כאלה. בכלל, מלבד הדרמה “שעת הצופרים”, הקולנוע והטלוויזיה הישראליים לא עסקו רבות במלחמה הטראומטית הזאת, בוודאי לא באופן הזה. הסדרה נפתחת ערב המלחמה , כאשר החיילים והקצינים בחרמון ממהרים לעזוב את המוצב כדי להגיע הביתה לפני כניסת החג.

מתוך "שעת נעילה" צילום: ורד אדיר

סיפורי הרקע בסדרה של רון לשם (“בופור”), עמית כהן (כפולים) ודניאל אמסל (אופואיה), בבימויו של ירון זילברמן (ימים נוראים), פחות אחידים בטיבם (ובבגדים ובפיאות שלהם). בשל הריבוי, ומאחר שהפרק הראשון הוא אקספוזיציה, יש הרבה מאוד דמויות שצריך להכיר ולזהות את מאפייניהן: ישנו החייל החנון שיודע יותר מדי פרטים על כוחותינו, וגם יודע להזהיר שעומדת לפרוץ מלחמה למרות הזחיחות של מפקדיו ומפקדיהם (דמות כמעט מיתולוגית שעבר ממעלליו עברו ממפקד לפקודיו כסיפור אימה צה”לי).; פעיל הפנתרים השחורים, הקיבוצניק, המשתכנז והקצינה (האפיון שלה זה שהיא בת). כל זה במוצב בצפון, ובדרך לשם, העיתונאי השמאלן, זולל המאכלים והנשים.

מתוך “שעת נעילה". ניסיון לנוע בין שלל הזהויות של החברה הישראלית צילום: ורד אדיר

הסדרה, שלה עשרה פרקים בהשקעה של כמיליון דולר לפרק (וצפויה לה עונה נוספת המתרחשת בחזית מול מצרים), רחבת יריעה ומושכת. משתתפת בה שורה ארוכה של שחקנים: אביב אלוש כקצין אבטחה במוצב, שננטש שם; ליאור אשכנזי כעיתונאי בוהמיין; מאור שווייצר, ג’וי ריגר, שחר טבוך, אמיר ביטון, עופר חיון ואחרים. בין הכותבים לה: דניאל אמסל, יזהר הר לב, יעל הדיה, גדי טאוב ויותם ירקוני. הסדרה מנסה גם לבחון את מצב היוהרה שהוביל למלחמה, ולראות אם הקרעים בחברה הישראלית התאחו, או לפחות משהו נלמד מאז. ספוילר: לא.

לאחר שב”טהרן”, הפקת הענק הקודמת של כאן 11 דיברו בפרסית, וב”פאודה” של yes דיברו ערבית, בסדרה החדשה הזאת מדברים לצד עברית גם מרוקאית. הקהל הישראלי בשל לייצוגים כאלה כבר מזמן. האם הקהל האמריקאי, צופי HBO Max, שרכשה את הסדרה, יבחין בדקויות האלה? מי יודע? וזה גם לא כל כך משנה. גם אני לא הבחנתי בדיוק מתי מדברים בשוודית ומתי בדנית בסדרה הסקנדינבית “הגשר” ואהבתי אותה מאוד. מה שמשנה זה שעוד סדרה ישראלית נמכרה לענקית אמריקאית, הישג שאין להמעיט בחשיבותו, גם אם זה קורה יותר ויותר, ועוד לשירות הסטרימינג של ערוץ הכבלים הנשגב, ושעוד סדרה ישראלית טובה, העוסקת בחברה ובהיסטוריה הישראלית, משודרת כעת.