הסרט “הבמה של ראדה": סינדרלה בגרוש

אלה החומרים שמהם כותבים אגדות בנות זמננו, או כתבות מגזין על הצלחה מפתיעה: ראדה בלאנק היתה בעברה מחזאית מבטיחה, עם הצגה פרי עטה באוף־ברודוויי, אבל גיל 40 הגיע והיא הבינה שהקריירה שלה נתקעה. אז היא זנחה לרגע את חלומותיה להיות מחזאית וראפרית וכתבה תסריט על חוויותיה כאמנית כושלת והפכה אותו לסרט שעליו היא חתומה כבמאית, תסריטאית, מפיקה ושחקנית — והיא מגלמת דמות שנקראת על שמה. התוצאה, "The Forty Year Old Version" (או בעברית "הבמה של ראדה"), זכתה בינואר בפרס הבימוי בפסטיבל סאנדאנס ונקנתה להפצה עולמית על ידי נטפליקס.

ראדה בלאנק צילום: באדיבות Netflix

בסרט בלאנק מגלמת את בת דמותה, אשה אפריקאית־אמריקאית ניו־יורקית, שחייה הפכו קודרים מאז מות אמה. את חלומה להפוך למחזאית בברודוויי היא המירה בחיים מתסכלים יותר בתור מורה לדרמה בתיכון. כשהיא מקבלת הזדמנות להעלות מחזה פרי עטה על במות התיאטרון בניו יורק, היא צריכה להכריע האם להסכים להתפשר לעשות בו שינויים לפי דרישת המפיק הלבן, שרוצה להנגיש את הטקסט שלה לקהל בורגני לבן, או להפיל את המיקרופון וללכת לכיוון עצמאי יותר בתור ראפרית. עצם קיומו של הסרט, והעובדה שיוצרים כמו ספייק לי כבר שמו עין עליה, הם מקור השראה לכל יוצר או יוצרת שלומדים מכך שאף פעם לא מאוחר מדי, שהמעיזים מנצחים, ושאם לא מתפשרים אלא בוחרים את הנתיב שבו אפשר להגיד את האמת, האמת הזאת בסופו של דבר תישמע. וזה נהדר. התשואות לבלאנק, כי היא באמת חלמה והצליחה. אבל לבד מהתחושה הברורה שעולה ממנו שיש ביצירה האוטוביוגרפית הרבה מאוד כנות וכאב, הסרט עצמו מאכזב.

ייאמר לזכותה של בלאנק שחלק מהתעוזה שלה בהפקת הסרט כללה את ההחלטה המוצלחת לצלם את ההפקה דלת התקציב הזאת בפילם 35 מ"מ שחור־לבן, מה שמעניק לו מראה של סרט עצמאי ניו־יורקי משנות השמונים. הבעיה הכי גדולה של "הבמה של ראדה" היא שאנחנו לא לגמרי מבינים למה הגיבורה צריכה להצליח. בכל הנתיבים שבהם בלאנק בוחרת לבטא את עצמה — מחזאות וראפ — אנחנו לא מקבלים את התחושה שמדובר בכוכבת שהעולם פספס, אלא ביוצרת בינונית למדי, שבכל פעם שמישהו מגיש לה יד לעזרה, היא נושכת אותה בכעס ובתסכול. אבל כל עוד מדובר בשיעור על נחישות, עצמאות ועקשנות, הסרט הזה, והכותרות שהוא עשה אחר כך, הם טקסטים חיוניים. כנראה בלאנק באמת הכי טובה בתור מורה.