החולם האמריקאי: על הסרט "המשפט של השבעה משיקגו"

במטרה לעודד הצבעה הנשיא ברטלט חוזר לקראת הבחירות ארון סורקין ישחזר השבוע עם צוותו המקורי פרק מהסדרה "הבית הלבן", שהוא בעצם תשדיר בחירות שנועד לעורר מודעות למיזם "כשכולנו מצביעים", בראשו עומדת אשת נשיא ארה"ב לשעבר, מישל אובמה רותה קופפר לכתבה המלאה 

ארון סורקין הוא כנראה היוצר הכי אופטימי באמריקה. הוא מאמין שלמרות כל הבעיות הרגעיות, יש לאומה האמריקאית בסיס חיובי וערכי, ולכן תמיד הטוב ינצח את הרע. הוא מוצא את הטוב הזה דווקא בתוך הממסד: עורכי הדין הצבאיים ב"בחורים טובים" שמרשיעים את הגנרל המושחת; הנשיא האמריקאי של "הבית הלבן", שפועל מתוך מצפון ופטריוטיות ולא מתוך ציניות ואופורטוניזם; מגיש החדשות של "חדר החדשות" שרואה במקצוע שלו שליחות לאומית וחברתית לחשיפת האמת. אצל סורקין החלום האמריקאי חי וקיים, אף שלרגעים נראה שמשהו מסתיר אותו מפנינו.

סורקין, בן ה־61, ניו יורקי יהודי, מגיע ממשפחה של עורכי דין לכן אולי זה לא מפתיע שלפני שנתיים הביא לברודוויי את הדמות הכי טהורה, נערצת ואידיאליסטית בתרבות האמריקאית: עורך הדין אטיקוס פינץ', בגרסה שכתב לספרה של הרפר לי, "אל תיגע בזמיר".

סורקין באמת מאמין שהטוב והצודק ינצח. 

ארון סורקין על רקע הסרט שכתב וביים צילום: באדיבות Netflix, גטי אימג'ס

מבחינה זו נדמה שסרטו החדש, "המשפט של השבעה משיקגו", שאותו כתב וביים ושיעלה ביום שישי בנטפליקס, שונה מסרטיו הקודמים: הפעם סורקין לא עוסק באנשי ממסד, אלא דווקא בפורעי חוק שמפריעים לממסד. לראשונה אצל סורקין הממסד הוא הנבל, הוא המכשול שעליו צריך להתגבר. אבל זה רק למראית עין.

סורקין הוא אקרובט של מלים ואשף בכתיבת ויכוחים, וסצינות האקשן הכי מרשימות בסרטיו הן בדו־קרב מילולי של רעיונות ומשפטי מחץ. בבתי ספר לקולנוע מלמדים שתסריטים לא צריכים להיות פטפטניים, סורקין מוכיח את ההפך.

"המשפט של השבעה משיקגו" הוא פרויקט שהתחיל ב־2008 כשסטיבן ספילברג ביקש מסורקין שיכתוב לו דרמה משפטית. ספילברג התעניין במשפט מ־1969 שבו עמדו לדין בבית משפט פדרלי שמונה (ולא שבעה) מראשי ההפגנות נגד המלמה בווייטנאם שהפכו למהומות בשיקגו בקיץ 1968, בזמן קיום הוועידה הלאומית של המפלגה הדמוקרטית. רק שנה אחר כך, אחרי שניקסון הרפובליקאי זכה בבחירות ומינה תובע כללי חדש, הוחלט להעמיד לדין את מארגני ההפגנות על קשירת קשר והסתה לאלימות, במה שהפך למשפט ראווה פוליטי, שנועד לדכא את קיומו של התיקון הראשון לחוקה האמריקאי — חופש הדיבור וההתארגנות.

צילומים: Netflix ,gettyimagesIL , אתר אינטרנט של הבית הלבן, פריימים, אי.פי.אי

אחת לכמה שנים ספילברג חזר והצהיר שהוא מתכנן לביים את הסרט. עד שלבסוף, לפני שנתיים , הוא בחר שלא לדחות את הפרויקט הזה יותר, ולהעביר אותו לידיו של סורקין גם כבמאי.

לכל אורך הסרט, שרוב הליהוק שלו נעשה עוד תחת ניהולו של ספילברג — שבחר בסשה ברון כהן לתפקיד אבי הופמן ממנהיגי המחאה; ובמארק ריילנס לתפקיד עורך הדין של השבעה — אי אפשר שלא לחשוב איך ספילברג היה מביים את זה. סצינה אחת בפתיחה, שמציגה את השביעייה ואת בית המשפט בשוט ארוך ועם כוריאוגרפיית שחקנים מצוינת, חושפת אולי משהו מהתכנון המקורי.

הצרות של הסרט לא הסתיימו עם סוף הצילומים. אולפני פרמאונט הפיקו אותו, אבל ביולי הם מכרו אותו לנטפליקס כשהבינו שבתי הקולנוע באמריקה ובעולם לא ייפתחו בקרוב. הסרט עלה 35 מיליון דולר, ונטפליקס קנו אותו ב־56 מיליון דולר. לכאורה מחיר מופקע, אבל למעשה דיל בלתי רגיל: זה אחד הסרטים הכי טובים של השנה עד כה, שהופך מיד למועמד בולט לזכייה באוסקר. אבל יותר מכך, מובן למה ספילברג החליט להאיץ בהפקתו: זה סרט שחייב היה להיעשות עכשיו ולצאת ברגע זה, סרט שהאמריקאים חייבים לראות רגע לפני שהם יוצאים להצביע בבחירות. וגם רגע גדול של סורקין כתומך בולט של המפלגה הדמוקרטית: "השבעה משיקגו" עולה בדיוק בשבוע שבו מוצג גם פרק איחוד של "הבית הלבן", כחלק מקמפיין לעידוד ההצבעה שמובילה מישל אובמה.

דרמה משפטית בדרך כלל עוסקת בהתנגשות שבין האנשים שיושבים על ספסל הנאשמים ובין מערכת המשפט והחוק. אך סורקין מציב במרכז הסרט את שני הנאשמים העיקריים בתור הגיבורים והופך את הסרט לעימות ביניהם. מצד אחד, טום היידן (אדי רדמיין), המרובע, הממסדי; ומולו אבי הופמן (סשה ברון כהן), ההיפי, האנרכיסט, הליצן, שנדמה שהוא לא לוקח כלום ברצינות. אבל בפועל שניהם מנסים להביא לשינוי פוליטי: לסיים את מלחמת וייטנאם.

אף ששניהם יושבים באותו צד על ספסל הנאשמים, הם למעשה הדמויות שבעימות. מה שמעניין הוא שבאופן ברור סורקין מזדהה עם היידן, שתמיד מכבד את הממסד והרשויות (ואכן היידן, שהיה יועץ לתסריט עד מותו ב־2016, נהפך בהמשך מאקטיביסט לפוליטיקאי), אבל הסרט עצמו מיישר קו דווקא עם נקודת המבט הפרועה של הופמן, ומנסה למצוא מקום שבו שני ההפכים האלה יצליחו להסכים על משהו. ואם השניים האלה יעשו ביניהם שלום, אז הם יצליחו לנצח בעתיד גם את מערכת המשפט ואת הפוליטיקה האמריקאית, שמנסה תמיד לדכא קולות של מחאה.