מבוגר אחראי מדי: על לקט סרטי אריק רוהמר בפסטיבל הסרטים בחיפה

כשהייתי סטונדט בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב לקחתי סמינריון על הקולנוע הצרפתי. מטלת הסיום עסקה בבמאי אריק רוהמר. אני התקוממתי: “רוהמר זה לא קולנוע!” זעקתי ביהירות הנעורים שלי. רוהמר, מבחינתי, היה כולו רק דיבורים ועבודת המצלמה שלו היתה פלבאית.

מתוך “אהבה אחר הצהריים". רוהמר מצליח לקלוט בני אדם של ממש

כמעט 30 אחר כך פסטיבל חיפה - שמתקיים עד מוצאי שבת אונליין באתר www.haifaff.co.il - מציג עכשיו מחווה בת שבעה סרטים לרוהמר, לכבוד יום הולדתו המאה ובמלאות עשור למותו של מי שהיה המבוגר, השמרן והבורגני מבין במאי הגל החדש הצרפתי (חלק מהסרטים יוקרנו מאמצע החודש גם בערוצי הסרטים וה־VOD של yes). מתברר שגם במבט סלחני ובוגר סרטיו של רוהמר נולדו זקנים ולא נהיו צעירים יותר.

ובכל זאת, הרטרוספקטיבה הקטנה הזאת היא בית ספר חשוב לקולנוע הצרפתי של שנות ה־70 וה־80: קולנוע קטן מידות, צנוע, אנושי מאוד, שעוסק באנשים קטנים ובבעיותיהם הקטנות. קולנוע שאין בו תובנות גדולות אבל מסתתרים בו רגעים קטנים ומפתיעים, שבהם רוהמר מצליח לקלוט בני אדם של ממש. הסרטים גם מאפשרים להבין איזו השפעה עצומה היתה לרוהמר על הקולנוע שבא בעקבותיו. מריצ’רד לינקלאטר ועד וודי אלן. וגם כאן, רוהמר, יותר מכל במאי אחר מדור הגל החדש, אחראי לאופן שבו הקולנוע הישראלי נראה ונשמע בסוף שנות ה־70 ובתחילת שנות ה־90.

“הלילה שלי אצל מוד” מ־1969, שהיה מועמד לאוסקר גם על הסרט הזר וגם על התסריט, נותר סרטו הטוב ביותר של רוהמר, גם כי מבחינה ויזואלית, עם הצילום בשחור לבן, יש בו דינאמיות שאין בסרטיו האחרים, וגם כי הוא הסרט הכי מושקע מבחינת מחשבה ודיאלוגים, שמנסים לחבר בין פילוסופיה, תיאולוגיה, מתמטיקה ורומנטיקה. שאר הסרטים מתסכלים יותר, בעיקר כי רובם כתובים בקצרנות ועוסקים בנשים מבולבלות ובגברים אטומים, ובדמויות שבעיקר נוסעות לווקאנס בכפר או חוזרות משם, ומסתובבות בתחושה חמוצה של שיעמום וחוסר תכלית.

צפייה מחודשת ב”פאולין על החוף”, שהיה להיט ענק ב־1983, מעוררת כיום אי נחת מהעובדה שעד לא מזמן זה היה לגמרי לגיטימי לבמאי בן 63 לעסוק במיניות של ילדה בת 15, ושהקהל יתמוגג משמחה מכך. בדיעבד, שני הסרטים היחידים של רוהמר ששרדו את מבחן הזמן הם “אהבה אחר הצהריים” מ־1972, הסרט שלו שהכי דומה לסרט של טריפו, עם צילום נהדר של נסטור אלמנדרוס; ו”אגדת חורף” מ־1992. שניהם סרטים סקסיים דלי קלוריות על משולשים רומנטיים ופלירטוטים כה־צרפתיים, הראשון מנקודת מבט גברית, השני מנקודת מבט נשית.