סרט חדש על השחקנית ג'ין סיברג עוצרת הנשימה

יש שחקנים ושחקניות שעובדים שנים בתעשייה, עם עשרות ומאות קרדיטים לזכותם, ועדיין איש לא זוכר את שמם או מזהה את פרצופם. אבל יש כאלה שמספיק תפקיד אחד שיהפוך אותם לאלמותיים, לבלתי נשכחים, לאייקונים. זה מה שקרה לג'ין סיברג, שגילמה בגיל 21 את דמותה של פטרישה ב"עד כלות הנשימה" של ז'אן לוק גודאר - אמריקאית בפריז שצועדת לאורך שאנז אליזה, בתספורת קצוצה, מוכרת עיתוני "הראלד טריביון".

לפני שנה בדיוק, במלאת 40 שנה למותה, הוצג בפסטיבל ונציה הסרט העלילתי "סיברג" שבו מגלמת קריסטן סטיוארט ("דמדומים") - גם היא שחקנית אמריקאית שזכתה להצלחה בסרטים צרפתיים - את דמותה השברירית והטראגית של האשה הצעירה מאיווה, שהפכה לכוכבת בינלאומית לגמרי במקרה, מבלי שתכננה זאת. השבוע הסרט עלה לסלקום TV ובשבוע הבא יגיע גם ל־VOD של yes.

סיברג וז'אן פול בלמונדו ב"עד כלות הנשימה"

שלושה גברים אחראים למיתולוגיה של סיברג, וגבר רביעי אחראי להריסתה. הראשון הוא הבמאי אוטו פרמינג'ר, שגילה אותה כשחיפש שחקנית אלמונית לגלם את ז'אן ד'ארק בסרטו "סיינט ג'ואן" (1957). מכר של סיברג המליץ עליה, היא זכתה בתפקיד והפכה בן לילה מזבנית לשחקנית ראשית בסרט הוליוודי. פרמינג'ר המשיך את שיתוף הפעולה עם סיברג גם בסרטו הבא, עיבוד לרומן "שלום לעצבות" של פרנסואז סאגאן. שני הסרטים האלה נכשלו מסחרית, ולמרות יחסי הציבור הגדולים שסיברג קיבלה כתגלית החדשה של הוליווד, המבקרים לא התלהבו. פרמינג'ר וסיברג עזבו את אמריקה, כל אחד בנפרד, כדי למצוא את ההצלחות הבאות שלהם: פרמינג'ר נסע לישראל עם פול ניומן כדי לצלם את "אקסודוס", שהפך ללהיט ענק. וסיברג - אחרי שני סרטים שהיו עיבודים אמריקאיים לתכנים צרפתיים - גילתה שבצרפת דווקא מתלהבים ממנה.

קשה להבין ולהסביר למה שחקנית אחת מביכה בתפקיד מסוים, אבל מדהימה ומתאימה בול לתפקיד אחר. בין שאר המעלות שהופכות את "עד כלות הנשימה" ליצירת מופת (ולסרט השני שאני הכי אוהב ביקום כולו) אי אפשר להתכחש לכך שהנוכחות של סיברג היא מהבולטות שבהן, כנראה כי גודאר הבין אותה הרבה יותר טוב מפרמינג'ר, והפך את פטרישה למישהי שקרובה יותר באופייה ובסיפורה לסיברג עצמה: אשה צעירה שמגיעה לראשונה אל העולם הגדול והופכת להיות דמות מרכזית בעלילה שהיא כמו בסרט עם פרשיית רצח ורומנטיקה. אף פריים שובר מוסכמות מ"עד כלות הנשימה" לא היה עובד אם לא היינו מבינים למה לכל הרוחות נוסע ז'אן פול בלמונדו לפריז אחרי שרצח שוטר, כדי לנסות לשכנע את פטרישה (שממנה בכלל נפרד כמה שבועות קודם) לברוח איתו. למה הוא לא ברח ישר לספרד בלי העיקוף הזה. אבל אז, כשהוא מגיע לפריז, ואנחנו רואים אותה בשאנז אליזה, הכל ברור. הליהוק, התספורת, המבט האסרטיבי שמרוכך על ידי חיוך הרפתקני, והאופן שבו ראול קוטאר צילם אותה ויצר כמה מהפורטרטים הכי יפים בתולדות הקולנוע: סיברג הפכה לאייקון ו"עד כלות הנשימה" נכנס לפנתיאון.

סיברג. עוצרת נשימה

סיברג נשארה בפריז והתחתנה עם גיבור צרפתי אחר והגבר המשמעותי השלישי בביוגרפיה שלה: הסופר רומן גארי. אחד הדברים המאכזבים בסרט "סיברג" הוא ההתעלמות מרוב שמונת שנות הנישואים של גארי וסיברג, במה שנשמע - לפחות על פי תיאוריו של גארי - סיפור אהבה יצרי, אובססיבי, אינטנסיבי וצרפתי מאוד. צריך לראות את האופן שבו ביים גארי את סיברג בשני סרטיו היחידים כבמאי כדי להבין את עוצמת הקשר הזה, שקשה שלא לראות בו רמזים לתלות סאדו־מזוכיסטית. אבל ב"בסיברג" גארי (בגילומו של איבן אטאל) הוא לא הרבה יותר מסטטיסט. סרט על מערכת היחסים ביניהם כנראה כבר לעולם לא ייעשה, כי עוצמה כזאת של ליבידו, קנאה והתעללות רגשית הדדית כבר לא נתפסת כרומנטית בימינו.

יש הרבה מה לספר על סיברג ועל קולנוע ועל גבריות ונשיות, לו היו רוצים להפוך את חייה לסרט, אבל "סיברג" הוא לא ממש ביוגרפיה ובוודאי שלא סרט על מערכות יחסים, אלא ניסיון להפוך פרק מסיפור חייה לדרמה פוליטית. הסרט מתמקד בשלוש השנים (1971-1968) שבהן היתה נתונה תחת מעקב האף.בי.איי, אחרי שהיתה מעורבת במימון הפנתרים השחורים וניהלה רומן עם אחד הפעילים. הגבר הרביעי בביוגרפיה של סיברג הוא ג'יי. אדגר הובר, ראש האף.בי.איי, שנתן את ההוראה לצותת לסיברג, להפיץ בפומבי את ההקלטות שלה עם גברים אחרים, להשמיץ אותה בתקשורת ולחסל את הקריירה הקולנועית שלה (באופן מדהים, חוץ מ"עד כלות הנשימה" ואולי "העכבר ששאג", סיברג לא השתתפה באף סרט טוב).

בסרטו הדל והרדוד של במאי התיאטרון האוסטרלי דומיניק אנדרוז ("אונה"), הדרך לספר את סיפור הגזענות של ממשל ניקסון נגד השחורים עובר דרך דיוקנה של כוכבת קולנוע לבנה. וכך הסרט מחמיץ גם את האלמנט הפוליטי המאוד אקטואלי לאמריקה הנוכחית, וגם מחמיץ את סיפורה של סיברג, שמוצגת לרגע כז'אן ד'ארק אמריקאית - לוחמת ששומעת קולות בראשה ועולה על המוקד. הרדיפה הפוליטית שחוותה סיברג הובילה להתמוטטות עצבים, ולמחשבות אובדניות. אחד מניסיונות ההתאבדות שלה, באוגוסט 1979, הצליח וסיברג מתה בגיל 40. רומן גארי, שכבר היה גרוש ממנה שמונה שנים בשלב הזה, התאבד בעצמו 14 חודשים אחר כך. בפתק ההתאבדות שלו הוא כתב שאין למעשה שום קשר למותה של סיברג. תשוקה כפייתית עד המוות? זה הסרט שהיה צריך להיעשות על סיברג.