המפיקה של הסדרה "טהרן": "40 שנה חיכיתי לרגע הזה"
מכירת הסדרה "טהרן" לאפל הקפיצה את המפיקה הוותיקה שולה שפיגל לבריכה הבינלאומית. אבל עם שלושה סרטי דוקו חדשים ב"דוקאביב", וארבע סדרות בצילומים, אין לה רגע להפנים את גודל ההישג. "תמיד הלכנו על חבל דק, ועכשיו עם מגבלות הקורונה עוד יותר"
"אני כבר 40 שנה במקצוע, וחיה בסדר מהעבודה שלי כל השנים האלה. מה שקרה עכשיו הוא משהו שתיאורטית חיכיתי לו כל החיים, וכעת כשהוא קרה, קשה לי להכיל את זה".
לשולה שפיגל יש סיבה טובה לצבוט את עצמה שוב ושוב: לפני כחודשיים היא ודנה עדן, בעלות חברת ההפקה "דנה הפקות", חתמו על עסקת ענק למכירת הסדרה "טהרן" לאפל. "אני ודנה עובדות יחד כבר 13 שנה, וזאת הפעם הראשונה שאנחנו בפרויקט בינלאומי, בטח בסדר הגודל הזה".
בראיון זום איתה מביתה, כשהיא נמצאת בבידוד כי שהתה בקרבת חולה מאומת, מדברת אחת המפיקות העסוקות והמגוונות ביותר בישראל על צילומים בימי קורונה, על סרטי תעודה בהפקתן שיוקרנו בפסטיבל דוקאביב המקוון, שנפתח השבוע, ועל הגיים צ'יינג'ר — "טהרן".
שולה שפיגל צילום: תומי הרפז
איך נולדה "טהרן"?
"בשותפות בינינו אני אחראית יותר על הדוקומנטרי ודנה על הדרמה. הגיע אליה אדם ששמו מאור כהן, שהוא בכלל לא תסריטאי ולא מהתעשייה, עם הרעיון הגולמי. היא זיהתה את הפוטנציאל שבו וחיברה אותו למשה זונדר (מי שיהיה בהמשך לתסריטאי ויוצר הסדרה — ר"ק), חיבור טבעי שהוכיח את עצמו. יחד הם כתבו הצעה. קשת היתה הראשונה שהלכה על זה ונתנה תקציב לפיתוח. אבל אחרי הפיתוח החליטה שלא להשקיע בסדרה. אז ניגשנו למכרז רגיל של התאגיד ושם זה התקבל.
"ידענו מראש ש’טהרן’ תהיה הפקה מסובכת ויקרה. כשעוד לא היו לי תסריטים, אני תקצבתי אותה בהרבה יותר ממיליון שקל. אבל ידעתי שאם אכתוב את המספר הזה הם יפסלו אותו על הסף, אז כתבתי מה שכתבתי, ובכאן אישרו כמה שאישרו. הם שאלו אותנו: 'אתם נכנסים להפקה כשאתם יודעים שהכסף לא יספיק לכם, ואתם חותמים איתנו על חוזה. מה תעשו?'. אמרנו: 'נשיג את הכסף'.
"באופטימיות יש גם טיפשות. הבנו שהסדרה צריכה להיות בינלאומית ועד אז לא היו לנו פרויקטים בינלאומיים. אז דנה פנתה לאלון ארניה, מפיק ישראלי שחי בלוס אנג'לס. הוא ארגן כמה פגישות. דנה ודני סירקין הבמאי נסעו, עשו פיץ' נהדר, כשעוד לא צולם פריים מהסדרה ואפילו לא היו תסריטים. והיתה התלהבות מטורפת מהפיץ'. בעקבותיו חברת ההפצה סינפליקס נכנסה לתמונה והשקיעה כ־40% מעלות ההפקה".
"השלב הבא היה לחפש מקום לצלם. היה ברור לנו שלא נצלם את 'טהרן' ביפו או בעכו, שלא תהיה חלטורה ישראלית".
"טהרן". "היה לנו ברור שלא נצלם בארץ, שלא תהיה חלטורה ישראלית" צילום: ורד אדיר
שלא יראו בשוק של טהרן חולצה עם סמל של בית"ר ירושלים כמו ב"הומלנד", שצולמה ביפו והיתה אמורה להיות ביירות?
"בדיוק. חיפשנו מקום שיהיה הכי דומה מבחינת הנוף, שנוכל למצוא ניצבים שייראו דומים ויידעו את השפה. דנה ודני עשו תחקיר אדיר על איך שטהרן נראית, בדקנו אופציה באוזבקיסטן, ובסוף דווקא אתונה נמצאה הכי מתאימה. אתונה גם נותנת תמריצים להשקעות חוץ. מקבלים החזר של 35% על ההוצאות שלך שם, מה שהגדיל את התקציב".
"כל יום הוא התקף לב"
באיזה שלב נכנסה אפל לתמונה?
"גמרנו את הצילומים בפברואר, רגע לפני הקורונה, והתחלנו לערוך. אחרי שערכנו את הפרק הראשון, סינפליקס פנתה לגופי שידור והיתה התלהבות גדולה. בסוף סגרנו עם אפל את העסקה שכוללת הפקה של העונה הראשונה, השקעה בשתי העונות הבאות והפצה. אנחנו שותפים עם התאגיד 50%-50%, וחשוב לי להגיד שכאן הוא הגוף הכי הגון בחלוקת זכויות בארץ".
כל זאת בשנה שלא היתה פשוטה לתעשיית הטלוויזיה.
"נכון, וגם אנחנו מתמודדים עם המון קשיים. בימים אלה, למשל, אנחנו מצלמים סדרה לילדים ששמה 'שקשוקה', וכל יום זה התקף לב. הבוקר לדוגמה מדדו חום ולשלושה אנשי צוות היה חום. חשבנו שזהו, עוצרים את הצילומים. ואז הכנסנו את הנבדקים האלה לחדר עם מיזוג, מדדו להם את החום שוב, ולא היה להם. מתברר שלא מודדים חום בחוץ כי זה מעוות את התוצאה. אבל כבר עצרנו את הצילומים לכמה שעות. ואם באמת היה להם חום, היינו צריכים לשלוח את כולם לבדיקות, וזאת בעיה גדולה, כי אין ביטוחים לקורונה.
"עברנו כל כך הרבה אי־ודאויות של מלחמות וכל הדרמות שהיו כאן ב־40 השנים האחרונות. כל החיים אני מרגישה שאנחנו הולכים על חבל נורא דק, ועכשיו הוא עוד יותר דק".
מירון לונדון עד דבורה עומר
פרט ל"טהרן" ו"שקשוקה", שפיגל ועדן היו עסוקות מאוד השנה עם הפקת עונות חדשות ל"מייקל" ו"להציל את חיות בר", סדרת דוקו ל־yes על הפרקליטות ולא פחות משלושה סרטי דוקו שיוצגו כעת בפסטיבל "דוקאביב" החדש והמקוון: "רצח בקולנוע צפון", "שיר ערש לעמק" ו"גשם בעיניים". שלושתם שונים מאוד זה מזה.
"את 'רצח בקולנוע צפון' אני עושה עם ירון לונדון כבר חמש שנים", מספרת שפיגל. "הוא מהפרויקטים הראשונים של התאגיד, ובמרכזו מקרה מסוף שנות החמישים: יום אחד בחור ניסה לשדוד באיומי אקדח את הקופה של בית הקולנוע. הוא לא הצליח וברח, במנוסתו הוא הסתובב וירה, והרג גבר איטלקי שהיה המהנדס הבכיר ביותר בתעשייה האווירית. זה סיפור מורכב כי גם היורה וגם הקורבן היו ניצולי שואה עם רקע קשה, והסרט פותח דיון על סוג של קורבנות אחרים של השואה.
"'שיר ערש לעמק' עוסק בצייר אלי שמיר, והבמאי בן שני עבד עליו במשך עשר שנים. הוא פשוט התאהב בשמיר. זה התחיל כשהוא ראה תמונה שלו בבית של אדם מאוד עשיר, ונסע בעקבות התמונה לעמק יזרעאל, שם הוא חי, והתחיל לתעד אותו. בא אליו לשיחות. שמיר הוא איש העמק, חתיך, טייס, שגדל במשפחה של חקלאים. ציפו שיהיה חקלאי והוא רצה להיות צייר. בשנים האחרונות הוא מתמודד עם מחלקת הפרקינסון, והסרט מלווה אותו במאבק עם המחלה, על רקע הנופים והאנשים של האזור".
"גשם בעיניים" עוסק בסופרת הילדים המיתולוגית דבורה עומר. את הסרט עשה בנה רון עומר, "וממנו לומדים שהיא היתה עוד ילדה במשפחה ולא כל כך אם", אומרת שפיגל. יש בסרט שיחות רבות בין הבמאי לאמו, מונולוגים של אנשי תרבות שמדברים על אהבתם לספריה (כולל קטע נהדר שבו יוסי צברי מצטט מ"מיצי החתולה של דלית"), וחשיפה של הטרגדיה של עומר באובדן אמה כמו גם סיפור אפל של הקיבוץ, שמסבירים מדוע מאז ומתמיד היה לעומר "גשם בעיניים".
"זה אושר גדול שאת עומדת מאחורי כאלה יצירות מצוינות", אומרת שפיגל. "בשביל זה אנחנו עובדים, לא בשביל הכסף. המוטיבציה היא שמתאהבים בפרויקט ולא חושבים על הפוטנציאל שלו. למרבה המזל, אנחנו בסוג מקצוע שבו השנים לא מקהות את ההתלהבות מהעשייה".
