סדרת הדוקו "רוצח נעלם בחשכה" עושה צדק באיחור

כל כך הרבה הרהורים ופחדים עולים מהצפייה ב”רוצח נעלם בחשכה”, סדרת הדוקו־פשע המעולה של HBO (ב־HOT, yes וסלקום tv). נדמה שכל מי שיצפו בה יבדקו היטב אם נעלו את הדלת והחלון בלילה לפני שיילכו לישון.

הסדרה, בבימויה של ליז גרבוז (“הרוחות של אבו גרייב” שעליו זכתה בפרס אמי), היא אחת המספקות ביותר בז’אנר, ובזה כבר חשפתי יותר מדי. במקור היא נקראת “I’ll Be Gone in the Dark”, אני אעלם לתוך החשכה, ציטוט מתוך אחד הדברים שהאנס הסדיסט שנהפך לרוצח סדרתי, אמר לאחת מקורבנותיו. למרבה הזוועה, בין היתר בגלל היחס לקורבנות האונס, שמשפחותיהן התביישו בהן, והמשטרה לעגה להן, הנבואה שלו התגשמה, לפחות בחלקה.

מתוך "רוצח נעלם בחשכה". בזמן אמת הקורבנות ספגו לעג צילום: HBO באדיבות yes דוקו

הרוצח והאנס הזה שכונה רוצח הגולדן סטייט פעל בקליפורניה בשנות ה־70 המאוחרות עד ה־80 המוקדמות. הוא התחיל בפריצות קטנות ובהצצות לבתים, ומשם הידרדר לעבר לפחות 50 מעשי אונס, שרבים מהם נעשו בנערות מתחת לגיל 15, ו־12 מעשי רצח.

נקודת המבט של הסדרה היא של מישל מקנמרה, בעלת בלוג פופולרי לפשע אמיתי, שהפכה את הבילוש אחר הרוצח הזה, שלא נלכד גם 40 שנה אחרי ביצוע המעשים, למטרה חשובה בחייה. בהמשך כתבה את סיפור החקירה לספר, הוכתרה כ”טרומן קפוטה עכשווית” והשוו את ספרה ל”בדם קר” של הסופר המהולל.

הסדרה עומדת על האפשרויות שהאינטרנט פתח בתחומים מפתיעים, כמו למשל קהילות של בלשי אינטרנט, החוקרים פשעים ברצינות ובשקדנות, בשיתוף פעולה עולמי, תוך הקדשת זמן וללא מטרות רווח, ומגיעים להישגים מרשימים. הסדרה מדגישה גם את ההתפתחויות המדעיות והפורנזיות והשפעתן על עבודת המשטרה ועל פתרון תעלומות מן העבר (ניתוח דנ”א וקשירתו למעשי רצח ואונס התאפשר רק ב־2001), על אלימות משטרתית, על היחס לקורבנות ולאונס (פשע שבשנות ה־70 בארה”ב העונש עליו היה יכול להסתכם ב־30 ימי מאסר), על האובססיה האמריקאית לז’אנר הפשע האמיתי ולרוצחים סדרתיים, ועל רשע טהור בעולם.

אבל גם על עשיית צדק, גם אם באיחור, לקורבנות שהואשמו ש”גירו את האנס”, גם כשישנו במיטתן מאחורי סורג ובריח בביתן, כך התייחסו אליהן המשטרה, העיתונות והחברה, ועל יכולת הישרדותית של הטבע האנושי.

“רוצח נעלם בחשכה” מתקדמת במקביל על שני הצירים האלה, סיפורה של מקנמרה, הנשואה לפאטון אוסוולט, שחקן וקומיקאי אמריקאי נודע (“ויפ”, “קומיוניטי”, “הגולדברגים”), החוקרת באופן עצמאי, עם אנשים בקהילת הפשע האמיתי הווירטואלית שלה ובכתיבת ספרה, והציר השני שבו היא מספרת באיפוק ובדיוק על הזוועות שעברו הקורבנות של הרוצח והאנס, ובו גם נשמעות העדויות של הקורבנות שנותרו בחיים. את שתי העלילות מחברת סצנה מצמררת במיוחד מסרט האימה “היצור מהלגונה הכחולה” מ־1954, ובה נראה היצור השוחה מתחתיה של אשה ששוחה לתומה במים.

שכן היצור הזה גם פגע בחייה של הסופרת, להבדיל. לטענתה היא עצמה נהפכה לסוג של קורבן. כי כל דקה שהקדישה לו, זו דקה שאינה מבלה עם בתה. אמירה זו כואבת במיוחד כשמביאים בחשבון את העובדה, הנמסרת כבר בתחילת הסדרה, שמקנמרה מתה לפני שספרה והסדרה שנעשתה בעקבותיו יצאו לאור.