האמן הסיני אי וויווי מפזר דימויי פצצות במוזיאון המלחמה בלונדון

המוזיאונים בלונדון נפתחים מחדש ואחת התערוכות שמושכות הכי הרבה תשומת לב היא מיצב בשם "ההיסטוריה של הפצצות" (History of Bombs) של האמן הסיני הגולה אי וויווי (Ai Weiwei) . המיצב, שמכסה את רצפת חלל הכניסה של מוזיאון המלחמה האימפריאלי , הוא הפעם הראשונה שבה נעשית התערבות אמנותית בחלל המוזיאון, המוקדש לכלי רכב, מטוסים, כלי נשק וחפצים אחרים שבהם השתמשו במלחמות שונות.

אי וויווי (63), מהאמנים העכשוויים החשובים והמצליחים היום, נולד בבייג'ינג, בירת סין, ומאז שנות ה־90 נחשב לאחד ממתנגדי המשטר בעבודותיו האמנותיות ובשורה של פעולות שבהן נטל חלק. לפני כעשור נעצר ובזכות לחץ בינלאומי שוחרר כעבור חודשיים וחצי ומאז הוא פועל באירופה. עבודותיו הוצגו כמעט בכל מקום בעולם (כולל בתערוכת יחיד במוזיאון ישראל לפני שלוש שנים - שבה הציג גרעיני חמנייה עשויים קרמיקה במשקל 23 טונות שפוזרו על הרצפה). רוב עבודותיו הן מונומנטליות ועוסקות בנושאים חברתיים ואנושיים קשים ומאתגרים.

המיצב על רצפת המוזיאון. הדימויים כמעט קומיים עד שמבינים מה מטרתם צילום: gettyimagesIL

זה גם מה שהוביל אותו לחקור את ההיסטוריה של הפצצות וחומרי הנפץ - תהליך, כך סיפר בראיון ל־BBC, שארך כשנתיים. אי פיזר על רצפת המוזיאון דימויים של פצצות וטילים והמבקרים יכולים ממש לצעוד עליהם, כשממעל תלויים מטוסי קרב מקוריים ממלחמות שונות. דימויי הפצצות והטילים, שמצוירים כולם בגודלם הטבעי ובדרך שבה נוצר אפקט תלת־ממדי, מסודרים על פי סדר כרונולוגי – מזה העתיק ביותר ועד אלה החדשניים ביותר של ימינו. "זה פרויקט שדרש שנתיים של מחקר", סיפר, "ואף שיש שם גם דימויים של פצצות ישנות מאוד, ניסינו לתת להן מראה 'אופנתי', כזה שמזכיר יותר את העולם הדיגיטלי של ימינו. אבל גם אם הן 'יפות' – צריך לזכור שאלה אובייקטים שנועדו כדי לייצר הרס והשמדה".

לדברי ג'ונתן ג'ונס, מבקר האמנות של “הגרדיאן", "בתקופה שבה העולם כולו רועד בשל מגפה בינלאומית, מזכיר לנו אי וויווי את היכולת הבלתי נתפסת שלנו להשמיד את עצמנו". ג'ונס מגדיר את התערוכה ככזו שמעוררת סיוטים, ומתאר את דימויי הפצצות כ"קומיים", גדולים ומגושמים — עד שמבינים שביניהם מצויה "פצצת הצאר" הרוסית — הפצצה החזקה והגדולה ביותר שנוסתה אי פעם, שכוחה פי 3,330 מכוחן של פצצות האטום שהטילה ארה"ב על יפן במלחמת העולם השנייה, שגם הן מוצגות בתערוכה.

הבחירה להציב את העבודה במוזיאון המלחמה לא היתה מקרית, כמובן: "המוזיאון הוא מקום ברוטלי לעצמו", הסביר אי, "ואני מאז ומתמיד מתעניין במצבים אנושיים קשים, לכן השילוב נראה לי מתאים". כשנשאל איך השפיעה עליו ועל עבודתו התקופה האחרונה, אמר כי היא "נתנה לי הזדמנות להיות לבד ולחשוב מחדש על הרבה נושאים שקשורים לסין, למשברים בינלאומיים, לפליטים, לדמוקרטיה המודרנית. גייסתי במהלך התקופה הזו תרומות לעמותות שעוסקות בטיפול במשבר ואנחנו עובדים על שלושה סרטים דומקמנטריים, אחד מהם עוסק בעיר שבה פרצה הקורונה - וווהאן בסין".