ביונסה: מלכת האהבה השחורה

פעם כשהיינו חושבים על “מלכת פופ”, היינו חושבים על זמרת, מישהי שעולה על במה ושרה שירים. זה היה לפני עידן ביונסה בעולם המוזיקה. בעשור האחרון היא לא מפסיקה לשנות את הדרך שבה אנחנו תופסים כוכבי פופ, וגם את הדרך שבה תעשיית המוזיקה עובדת. היא הוכיחה שהמוזיקאית הידועה בעולם לא חייבת להיות “רק” סלב, או אפילו “רק” זמרת.

בסוף השבוע האחרון יצא ברשת הסטרימינג דיסני פלוס האלבום הוויזואלי החדש שכתבה, ביימה והפיקה ביונסה בשיתוף יוצרים נוספים — “Black Is King”. את הסרט החדש מגדירה ביונסה כ”פרויקט החלומות” שלה, והוא מוקדש לחגיגה של התרבות וההיסטוריה השחורה. הבחירה הופכת למשמעותית אף יותר כשברחובות מחאת Black Lives Matter האנטי־גזענית סוחפת את ארה”ב.

השיתופיות היא חלק בלתי נפרד מהקונספט של האלבום החדש, שבו קווין בי משתפת פעולה עם מגוון רחב של אמנים מכל תחום אפשרי, מהתלבושות המטורפות ועד לצילום והפקה. כמעט בכל שיר היא מארחת מוזיקאים מרחבי העולם, כל אחד מהם עולם ומלואו. הצוות המעורב בהפקת האלבום והסרט המגוון באופן מכוון, נועדו להציג כמה שיותר היבטים של יצירה שחורה. Black is King מתלווה אל “מלך האריות: המתנה” שיצא בשנה שעברה, בו גילמה ביונסה את נאלה. הסרט מתכתב עם “מלך האריות” דרך הדמות של הילד סימבה, וכולל דיאלוגים זכורים מהסרט המקורי. אל תצפו לגרסה מורחבת של “האקונה מטטה”: ביונסה לוקחת את הסיפור המוכר למקום שלה, שמתמקד בהגדרה מחודשת של הזהות השחורה.

כדי ליהנות מ”Black is King” חייבים קודם כל להשתחרר מהציניות והשיפוטיות, ולהאמין שמטרתה של הדיווה אמיתית וכנה, גם אם היא כוללת לא מעט פולחן אישיות. אם לא מתעקשים להתעכב על קטעי הקישור הבנאליים, ומנסים להתמסר לחוויה הסוחפת שביונסה רקחה, הסרט מהנה ובעיקר מרשים. ביונסה יודעת איך לייצר אימג’ים בלתי נשכחים, ויש חן רב בדמות ה”אמא אדמה” שהיא מגלמת, למשל כשהיא מגיחה מהמים אל המדבר לבושה בלבן.

ביונסה מתוך Black Is King צילום: איי פי

ביונסה הוציאה את האלבום החזותי הראשון שלה כבר ב־2013, אבל היה זה “Lemonade”, ההפקה השאפתנית שעלתה ב־HBO שלוש שנים לאחר מכן, שנהפך לרגע מכונן בקריירה שלה. באלבום החדש היא מתעלה על הסטנדרט שהיא בעצמה הציבה, ולוקחת את החזון שלב אחד קדימה. העושר הוויזואלי מקביל לעושר בסאונד, עם שילוב של כלים אפריקאיים מסורתיים, והאופן שבו היא חוגגת צלילים שונים מאפריקה אינו מאולץ לרגע: השימוש בכלים הללו אותנטי, כאילו תמיד היה חלק בלתי נפרד מהפופ המהוקצע שלה. בעוד הפופ של 2020 הופך ליותר ויותר מינימליסטי, עם ביטים ושירה מאופקת נוסח בילי אייליש, הסאונד של ביונסה חם, מלא, עשיר ומגוון מאוד. לביונסה לא אכפת מהטרנד כי היא זו שקובעת אותו, לא זו שעוקבת אחריו.

הרגעים החזקים ביותר בסרט, וגם באלבום, הם אלו שבהם ביונסה שרה, אבל באמת שרה, ומשתמשת בכל היכולות המפוארות שלה. בשיר “BIGGER” שפותח את האלבום השירה שלה מטפסת במעלה האוקטבות באלגנטיות יפהפייה שמעוררת את כל הרגשות. רגע השיא השני מגיע בסוף, בביצוע א־קפלה לשיר “SPIRIT”, שחותם את הסרט.

ביונסה לא רק מטיפה לפמיניזם, אלא מיישמת את העיקרון הפמיניסטי של אחווה נשית. היא חולקת את הבמה עם מוזיקאיות ואמניות אחרות, ובכך מציבה אותן כיורשות או בנות חסות שלה, ולא כתחרות פוטנציאלית. בשיר “MY POWER” ביונסה מארחת אמניות ראפ חדשניות כמו טיירה וואק האמריקאית, יאמי אלדה הניגרית ו Moonchild Sanelly מדרום אפריקה, ונותנת לכל אחת מהן הזדמנות חד־פעמית בקריירה שלהן.

בגרסת הדלוקס של האלבום אלבום מופיע גם השיר “BLACK PARADE”, שהוציאה ביונסה ב־Juneteenth, יום השחרור מהעבדות. ביונסה הוציאה את השיר בעקבות רצח ג’ורג’ פלויד, שהסעיר את האומה האמריקאית והביא את מחאות Black Lives Matter לרחובות. “הרימו את האגרופים שלכן לאוויר, תראו אהבה שחורה!”, היא קוראת להמונים, וגם מיישמת.